כביש נעלם. פרק 3.

*קייסי*
היא היתה ממוקדת במטרה, אדרנלין הציף אותה. אם הייתה מועדת, לא הייתה יכולה לעצור את הנפילה, היא רצה במהירות מסחררת.
מלפניה נגלה סוף העיקול, והיא הגיעה למקום שבו נפרדו.
תוך התנשפות רצה למקום האחרון בו ראתה את אמה, והאירה מסביבה ואל בין העצים.
דממה.
"אמה!" קראה בכל כוחה.
המקום היה שקט, ושומם. לא נראתה כל נפש חיה.
קייסי נרעדה בפחד ובחוסר אמון.
ליבה פעם בחוזקה, דם חם הציף את פניה. היא פתחה בריצה ללא מטרה, וכשמעדה ונפלה, ידיה טבלו במשהו רטוב וחם.
מהבלבול ומהפתעה קפצה ואיבדה אחיזה בפנס שהתגלגל כמה מטרים.
אור הפנס נעלם והותיר אותה בחושך המוחלט.
היא היתה מבוהלת מאוד. אך הפחד, שהעניק לה חיות ואנרגטיות, עזר לה להתמקד במטרה.
וכך, בחושך, כשליבה הפועם בחוזקה איים לפרוץ מחזה, התכופפה והחלה לגשש בעיוורון את הכביש במטרה להגיע אל הפנס.
בהליכה על ארבע, התקדמה ללא כיוון מסוים, מגששת ושולחת את ידיה הרטובות מסביבה, עד שלבסוף הגיעה ונאחזה בפנס הכבוי.
היא הדליקה אותו, כיוונה את אלומת האור אל ידיה, והבינה במה נגעה.
ידיה היו צבועות בדם.
* * *
*אמה*
"אמה!" נדמה היה לה ששמעה את קייסי קוראת מרחוק.
היא הזדקפה והקשיבה בריכוז.
שקט.
בכביש שרר חושך מוחלט, היא הצטערה בכל לבה על שלא היה באוטו עוד דבר מפיץ אור שיכלו לקחת. היא התכוונה לקרוא בשמה של קייסי, למקרה שאכן קראה לה.
לפתע, יד חזקה תפסה את כתפה.
היא קפצה, שריריה נדרכו והיא צעקה.
היד השניה של האדם שאחז בה, היתה אחוזה כנגד צאוורה, כך שגופו היה צמוד אליה, ופנים מרפקו היה לחוץ בחוזקה אל גרונה.
קולו המלחשש לחש צמוד אל אוזנה.
אמה לא הבינה את המשפט שאמר, אך זה לא מנע מרעד חזק של פחד להרעיד את גופה.
עיניה נפערו בבהלה, וליבה פעם במהירות.
"אמה!" "אמה! אני באה!" שמעה את קייסי קוראת לה מרחוק. עכשיו היתה בטוחה בשמיעתה.
היא הרימה את ידה מלפניה, ועם כל הכוח שיכלה לגייס, תקעה במהירות את המרפק באדם שעמד מאחוריה.
היא שמעה את האוויר יוצא ממנו, כמו מבלון. והרגישה אותו מתקפל מאחוריה כשברחה מאחיזתו והחלה לרוץ.
"קייסי!!!" צרחה אמה בפאניקה.
הלב שלה פעם חזק כל כך, ואדרנלין זרם בעורקיה.
היא רצה קדימה, מתנשפת בפחד והחלה לצבור מהירות, אך צעדי הריצה מאחוריה התקרבו ככל שהתאמצה להגביר את מהירותה.
"עזוב אותי!", היא צרחה בקול כל כך חזק, שהדהד באוזניה.
ואז.
כאב.
אש חדרה את מותנה, זיקוקים בוהקים בצבעים זוהרים התפוצצו מול עיניה. כל גופה בער בחום. ומיד לאחר מכן רעדה בקור שכמותו מעולם לא חשה.
היא תפסה במותנה, ולחצה על הפציעה. הכאב היה מהמם.
צעקה נוראית בקעה מגרונה. היא אגרה כל כך הרבה כאב בתוכה, אמה לא ידעה שזה אפשרי.
היא המשיכה לאחוז במותנה, מכווצת על הכביש, אף שהחלה להרגיש תשטוש ואיבריה הפכו כבדים.
פיה נחסם על ידי האדם שפגע בה, שכעת הכניס את הסכין חזרה לחגורתו.
היא ללא חשבה על כלום. היא לא ידעה כלום.
כל גופה, כל עצם קיומה התמקד בחלק המסויים במותנה אשר בלע את הסכין, ואז פלט אותה חזרה.
אמה איבדה את ההכרה.
ידה נשמטה ממותנה, ודם החל להשפך.
* * *
*קייסי*
היא רעדה כל כך חזק, אם מישהו היה מתבונן בה מרחוק, היה חושב שהיא צוחקת. היא ניסתה לשלוט בנשימותיה, אשר נכנסו ויצאו בקצב מהיר ולא סדיר.
היא אחזה את ראשה בין ידיה, הקפידה על קצב נשימות קבוע עד שהרגישה מספיק מאוששת, ואז החלה לסדר את מחשבותיה.
"אוקי" אמרה בקול, זה גרם לה להרגיש מסודרת יותר, כמו אמה.
"פסיכופת עקב אחרינו, הוא תפס את אמה." הרעידות התגברו, אך היא המשיכה, "הוא חסם לה בדרך כלשהי את הפה, או לפחות פגע בה בצורה שמנעה אותה מלקרוא לי.
הוא פצע אותה והיא איבדה המון דם".
קייסי הבינה שכשחיפשה את הפנס, איבדה זמן יקר. אך איננה ידעה כמה, תחושת הזמן נטשה אותה.
"אני צריכה לדעת לפני כמה זמן הם עזבו, ולאן."
היא אימצה את מחשבותיה; כיצד תוכל לדעת כמה זמן עבר? לא היה לה שעון, והשמים נותרו שחורים כמקודם.
היא נמצאה בחוסר ריכוז קיצוני, וכל דבר הסיח את דעתה, רשרוש העלים מעליה, אבן שהרעישה כשבעתה בה תוך כדי הליכה.
נדמה היה שהיער רוצה לעזור לה, כי בהדרגה הרוח פסקה, וחיות היער: העטלפים, הינשופים וכל שאר החיות הלייליות, השקיטו פעולתם.
ואז, עלה בראשה רעיון חכם מאוד ומזעזע בו זמנית. כשנפלה, טבלו ידיה בשלולית דם אשר ממנה הסיקה שאמה נפצעה קשה (היא התעלמה מהאפשרות שהפוגע הוא מי שנפצע, כי לא יכלה
להעלות בדעתה אפשרות שאמה תגרום לפציעה שכזאת).
כשנגעה בשלולית הדם, היא הייתה חמה, כיוון שהגיעה למקום שבו נפצעה אמה דקות מעטות לאחר הפגיעה.
היא חישבה, זהו לילה קריר, נוזל חם יתקרר לאחר עשר דקות לכל היותר.
היא נעמדה, התקרבה אל שלולית הדם, ותוך חלחלה עמוקה טבלה את קצה אצבעה.
הקלה שטפה אותה. שלולית הדם עדיין היתה חמימה, היא העריכה שעברו כחמש דקות מאז נפלה.
חלק אחורי בראשה המשיך לזמזם בהיסטריה שאיימה לשטוף אותה, אך היא החזיקה אותו סגור ושמרה על חשיבה עיניינית.
"זה טוב, זה טוב, קדימה. תחשבי", מלמלה לעצמה. היא ניסתה להבין באיזו דרך פנו.
היא הסתובבה, נוטפת זיעה קרה, והאירה עם הפנס לכל כיוון, הקיפה את אזור האספלט שאמה נפצעה בו, ולא ראתה כל סימן שיכל לרמוז לכיוון אליו פנו.
היא עצמה את עיניה, כיווצה את גבותיה, וחשבה.
"אני צריכה לחפש רמזים", היא התחילה להתייחס אל הסיפור בתור חטיפה. היא התקשתה להאמין שהכל מתרחש במציאות ושלא תתעורר עוד רגע מהסיוט הנורא הזה במיטתה,
שטופת זיעה ושמחה בכל ליבה שזה היה רק חלום ביעותים.
היא ניסתה להמנע מהמחשבה שאין לה סיכוי, ולא משנה כמה ספרים קראה, או כמה סדרות ראתה, הם לא יהיו עזרה מספקת לסיוט שנמצאת בו. אמנם היא חכמה, חזקה, ובעלת אינסטינקטים טובים,
אך היא ללא ספק איננה משתווה לחוטף.
סביר להניח שהוא מכיר את היער, ולכן, במיוחד עכשיו בלילה, יש לו יתרון על קייסי. בנוסף.. הוא חטף את אמה! והיא הרי לא חסרת אונים, כשהיא צריכה להילחם,
קייסי היתה בטוחה, היא תילחם. את כל אלה חשבה קייסי כאשר עיניה פעורות לרווחה ושריריה דרוכים במתח, היא התרכזה במציאת פיתרון.
"הם יכלו לפנות לארבעה כיוונים" קבעה, "קדימה, אחורה, ימינה, שמאלה. מלפניי ומאחוריי נמשך הכביש, משניי צדדי- היער".
"דבר אחד בטוח, הם לא התקדמו לכיוון שממנו הגעתי, הייתי רואה אותם."
עכשיו כשנשארו לה שלוש אפשרויות לבדוק, היא התקדמה באיטיות ובחנה בדקדוק כל מטר רבוע באספלט השבור כדי לא לפסוח על אף רמז, אפילו קטנטן, שיוביל בסופו של דבר למציאת אמה.
היא קיוותה בכל לבה למצוא רמז בכביש, כי פחדה אפילו להעלות בדעתה את האפשרות השניה.
הכביש היה סדוק ומלוכלך בעפר ועלים יבשים. אך היא לא מצאה בו כל סימן שהצביע על כך שלשם פנה החוטף.
"אם כך", בלעה את רוקה, "הם נכנסו אל תוך היער", הסיקה בבעתה.
היא התקרבה בצעדים איטיים אל היער בצד ימין.
העצים הסבוכים הצלו על קייסי בחזותם המאיימת, וכמו קבעו בדרכם השקטה כי היער הוא הטריטוריה שלהם, וכל הנכנס- יציאתו אינה מובטחת.
קייסי האירה את החלק בו האספלט התחלף באדמה ועלים יבשים.
היא התקדמה לאט וחיפשה כל דבר שיכול היה להעיד על כך שאמה עברה שם. היא התכופפה וחיפשה סיכה או תכשיט שאולי נפלו לה. אפילו בחנה את הקרקע למקרה
שיהיו טיפות דם שיעידו על כך שעברה במקום, אמנם עם צפיות נמוכות- אם הדם נזל אל האדמה, הוא גם נספג בה.
היא בחנה בדקדוק. וכשפסעה את הצעד הראשון אל תוך היער, נדמה היה שהחשכה התעבתה מסביבה. קייסי התייחסה אל הרגשה זאת בביטול. אך לא יכלה להתעלם
מן התחושה הפרנואידית שהיער הזה הוא אינו יער רגיל.
היא האירה על ענפים ושיחים בתקווה.
כשבחנה את הקרקע, ראתה לפתע דבר אשר משך את תשומת לבה.
כשהתקרבה, ראתה במרחק מספר צעדים סימני גרירה על הקרקע. נראה היה שמישהו או משהו נגרר על האדמה.
קייסי כרעה על ברכיה והניחה ידה בחלקת האדמה שהתגלתה על ידי הגרירה. היא מיששה אותה, אספה חופן בידיה, קירבה לאפה והריחה.
לאדמה היה ריח טרי, והיא היתה לחה יותר מהרובד החיצוני. מכך הסיקה שהגרירה נעשתה לא מזמן.
החוטף גרר את אמה על הקרקע.
"היא איבדה כל כך הרבה דם, מן הסתם התעלפה והחוטף נאלץ לגרור אותה", חשבה בהגיון.
בראשה עלתה תמונה חיה של אמה, מעולפת, פניה חיוורות, שיערה דביק ומלא דם, פלג גופה העליון נגרר על הקרקע על ידי החוטף האלמוני אשר מושך ברגליה.
עיניה עצומות כשראשה פונה מצד לצד ונחבט בגזעים וסלעים מזדמנים.
בטנה השמיעה רעש מימי מוזר. היתה לה הכנה של שניה לפני שהתכופפה והקיאה. כשסיימה, הרגישה שעברו דקות ארוכות.
היא ניגבה את פיה בשרוולה תוך ישיבה כפופה, פיה מלא בטעם החמוץ של מיצי הקיבה.
היא פלטה יבבה. "אמה!" קראה תוך השתנקויות בכי.
"למה נתת לי ללכת??" צרחה בקול חזק וצורמני, כמה עטלפים נבהלו והתעופפו מהעצים הקרובים.
"אמה", לחשה.
היא קברה את פניה בברכיה, והחלה לבכות.

המשך יבוא.