יורשי הנקמה -פרק 2

"סליחה נהג אתה יכול אולי לעשות לי טובה ולהחזיר אותי בחזרה לתחנה שממנה עליתי ?"
"מצטער גברתי אסור לי"
"אתה רציני ?? איך אני אמורה לחזור עכשיו בחזרה ? ברגל ? מה ניראלך ??"
אני לא מאמינה מה אני יעשה עכשיו ? אני לא ילך ברגל .. זה 6 קילומטר הליכה .
עד שקול מאחורי אמר
"אני יקח אותך "
"כריס? מה לעזעאזל אתה עושה פה?"
"שכחת שאני הבן של ראש הכפר ?"
"בגללך הכפר בעוצר ?"
"ניראלך? רק אבא שלי יכול לשים את הכפר בעוצר"
"טוב לא משנה פשוט תיקח אותי בחזרה לפנימייה "
הרגשתי עצובה ומבואסת , אני לא רוצה לחזור לפנימייה המסריחה הזאת . במיוחד בגלל הדיוויד המזדיין הזה שרובץ לי בחדר . וכשאני אומרת בחדר שלי , אני מתכוונת לזה . כי זה החדר שלי ואני בחיים לא אקבל אותו כשותף בחדר שלי . לא מספיק שאני צריכה לנשום איתו את אותו האוויר , ללמוד איתו באותה כיתה , להיות המעודדת שלו במשחקי הכדורגל שלו ולחלוק איתו אותו חדר מסריח , עכשיו אני צריכה לעשות איתו עבודה .
למזלי , זו לא עבודה בכתב שצריך אשכרה לשבת על התחת ולדבר על מה שנכתוב . זה עבודה אמנותית , וכל אחד קיבל נושא משלו לעבוד עליו . יש זוגות שקיבלו לשיר , יש זוגות שקיבלו לצייר , יש זוגות שקיבלו לעצב ומה אנחנו קיבלנו? לרקוד . וכל זה רק בגלל שאנחנו היחידים שרוקדים כמעט את אותו הסגנון . הוא רוקד בראקדאנס ואני היפ הופ , אמא שלי תמיד שאלה אותי " למה את לא הולכת לרקוד בלט אם את כל כך אוהבת לרקוד, כיאה לבנות " אבל תמיד עניתי לה "בלט זה משעמם , בלט זה לפחדניות שמפחדות להראות את הצבע של החיים "
אך היא אף פעם לא הבינה למה אני מתכוונת , כמובן , שהמורה ליסה חושבת שרק דיוויד יבין אותי . אבל אני לא רוצה שהוא יבין אותי . אני לא רוצה ששום מילה תבוא באמצע שתי המילים הוא___ אותי.
נסענו ברכב המשטרה שאחד השוטרים הלווה לכריס ובדרך ראיתי את אותם השדות שראיתי דרך האוטובוס .
אמא שלי בכלל לא יודעת מה קורה , למה אני לא באה , היא אפילו לא יודעת שאני לא באה .
מעניין מה קרה לה .. היא תמיד עונה לי לטלפונים , אני מתחילה לדאוג .
"מה דעתך שבמקום שניסע לפנימייה , תישארי אצלי בבית כמה ימים?" כריס קטע את מחשבותיי
"אני לא חושבת שכדאי , אבא שלך שונא אותי"
"מה פתאום ? מאיפה הוצאת את זה?"
"די כריס ברצינות , בוא נשים את הקלפים על השולחן , את יודע ותמיד ידעת שאבא שלך לא רוצה שתצא עם תיכוניסטית ממוצע בינוני שבכלל לא שייכת לכפר הזה ואינלה אפילו שם פה "
"יש משהו במה שאת אומרת , אבל תאמיני לי או לא , הוא עוד ילמד לאהוב אותך "
"אני יבוא בתנאי אחד "
"איזה?"
"שתבטיח לי שאבא שלך לא יכעס עלייך על זה "
"מבטיח"
"אז אני באה"
כל כך רציתי לבוא לכריס לכמה ימים , רק לא להיות בפנימייה , תמיד רציתי לראות איך הוא מתנהל ביומיום שלו , מה הוא עושה בבית שלו ואיך הוא חי . זה לא שלא הייתי אצלו , הייתי , אבל בסודיות .
זאת הזדמנות יחידה באמת להכנס לחייו . אבל למען האמת .. אני מפחדת מאד מאבא שלו . מה אם אני יגרום לכריס בושות בקרב משפחתו? מה אם אבא שלו יגרש אותי מהבית?
בזמן שאכלתי את עצמי מרוב דאגה הספקנו להגיע לביתו של כריס . הוא ענקי , זאת אחוזת ענק .
תמיד כשהייתי כאן זה היה בלילה ולא ממש ראיתי את הפאר , וחוץ מי זה גם נכנסתי דרך הדלת האחורית תמיד , אבל עכשיו לא רק שאני רואה את האחוזה שלו באור יום , אני גם נכנסת דרך הדלת הראשית .
"הגענו"
"וואו"
"איימי , היית פה כבר מה את מתפלאת"
"אף פעם לא באמת ידעתי כמה שאתה עשיר כריס "
הוא חייך אליי חיוך רחב ומגחכך
"בואי ניכנס הביתה , אני חושב שאבא שלי בבית"
נכנסנו דרך השביל העשוי ממלא אבנים לבנות ומבריקות ועלינו במדרגות לעבר דלת הכניסה וניכנסנו .
שם בבר ישב אחיו של כריס , ארון .
"אמנדה ! כמה זמן לא ראיתי אותך "
'כן אה"
כריס וארון החליפו מבטים זועמים ביניהם , כריס תמיד קינא בארון על היחס שלו איתי … אבל לא משנה כמה אני יסביר לכריס שאני אוהבת אותו ואני וארון רק חברים ממש טובים , הוא תמיד יקנא איך שהוא .
הלכתי לחבק את ארון כי באמת מזמן לא ראיתי אותו וממש התגעגעתי אליו , אבל אז כריס משך אותי אחורה בזעם
"בואי .. אבא שלי מחכה לנו במשרד שלו"
עשתי לארון פרצוף כזה של 'סורי' והלכתי עם כריס לעבר החדר של מרטין קרטר.
הדלת בכניסה למשרדו הייתה שחורה וברגע שניפתחה על ידי כריס הרגשתי מן דיכאון שלוחץ לי על החזה , כאילו יש לי משהו כבד על החזה , הרגשתי כאילו בוחנים אותי .. כאילו בכל מקום יש מצלמות וכל רגע יכולים להפתיע אותי .
מרטין קרטר הרים את ראשו מערמת הדפים שקרא והסתכל עליי במבט של 'שוב את' , ואז הפנה את מבטו לעבר כריס .
"שלום אמנדה , מזמן לא ראיתי אותך כאן" ולבסוף הפנה אליי מבט
"כן , האמת שמזמן לא הייתי פה" חייכתי אליו
"אז אמנדה תישאר כמה ימים כאן , אין לך שום התנגדות נכון?"
"לא לא , בכלל לא, את תמיד תתקבלי פה בברכה אמנדה"
אוקיי .. זה היה ממש ממש מפתיע . הייתי בטוחה שהוא יפגין את שנאתו כלפי ישר בפרצופי , אבל זה לא קרה .
הלכנו באיטיות לעבר חדרו של כריס
"מה .. נישן ביחד?"
"למה לא?" חייכנו אחד לשני
"לא נוח לישון איתך , אתה גונב את כל השמיכה "
"לא נורא את תתמודדי "
הלכתי לגינה וראיתי שאמא שלי מתקשרת , סיפרתי לה את מה שקרה אבל לה היה משהו יותר חשוב לספר לי
"את לא מאמינה מי בא אל הפנימייה שלך" היא התחילה את סיפורה
"מי?"
"אחיך ! דיימון! "
אוי ואבוי , רק לא זה .