יומו של פורץ הכספות

שומר בא בוקר אחד לתאו של יוסי חסון בכלא, ולקח אותו למשרדו של המנהל. שם נמסרה לו החנינה, אשר עליה חתם הנשיא באותו בוקר. יוסי נטל אותה בצורה עייפה כלשהי. הוא ריצה כמעט עשרה חודשים מתוך תקופה של 4 שנות מאסר, שנגזרו עליו. כאשר אדם כמו יוסי חסון, עם כל כך הרבה חברים בחוץ, נשלח לכלא, הוא מצפה להישאר שם שלושה-ארבעה חודשים, לכל היותר. אך חבריו לא הצליחו כל כך והחנינה התעכבה.
"שמע חסון", אמר מנהל הכלא, "אתה תצא הבוקר מהכלא. אינך אדם רע בתוכך, אני מקווה שתפסיק לשדוד כספות ותחיה חיים הגונים".
"אני?", אמר יוסי בהפתעה. "הרי מעולם לא פרצתי שום כספת!"
"ובכן", צחק המנהל, אתה דומה לכל שאר האסירים. כולם טוענים שהם חפים מכל פשע. כפי הזכור לי נאסרת על הפריצה לבנק הפועלים בכרמיאל".
"אני?", תמה שוב יוסי. "הרי, אדוני המנהל, לא הייתי בכל חיי בכרמיאל!"
המנהל חייך. "בסדר", הוא אמר לסוהר, ”קח אותו חזרה לתאו ותן לו חליפת בגדים. שחרר אותו בשעה שבע בבוקר, ותן לו לבוא למשרד. מוטב שתהרהר שוב בעצתי, חסון".
ברבע לשבע, בבוקר שלמחרת, יוסי ניצב במשרד המנהל. הוא לבש חליפה מוכנה, אשר בקושי התאימה למידותיו, וזוג נעליים קשוחות, שיוצרו בכלא, דברים אשר כל אסיר משתחרר קיבל מידי המדינה.
הפקיד נתן לו כרטיס נסיעה ברכבת בערך של עשרים שקל. עם אלו ציפו ממנו שיהפוך לאזרח טוב ויתחיל לחיות חיים ישרים. המנהל נתן לו סיגר ולחץ את ידו. חסון, אסיר מס' 9762 נרשם בספרים "חנון ע"י הנשיא" ויוסי חסון פסע לתוך אור השמש.
בלא לשים לב לשירת הציפורים, לעצים המוריקים, ולריח הפרחים המתוק, ניגש יוסי הישר למסעדה. שם הוא טעם מההנאה הראשונה של החופש בצורת בקבוק יין לבן, ובעקבותיו סיגר טוב מזה שקיבל מידי מנהל הכלא. משם הוא פסע באיטיות לתחנת הרכבת. הוא זרק חמש שקל לכובעו של עיוור ועלה על הקרון. תוך שלוש שעות הגיע לעיר קטנה ליד הגבול. הוא ניגש לבית הקפה של מיקי דונלד, שם מצא את מיקי לבדו מאחורי הדלפק.
"מצטער שלא יכולנו לשחרר אותך מוקדם יותר, יוסי נערי", אמר מיקי. "הנשיא כמעט סירב לתת את החנינה מפני שתושבי כרמיאל מחאו על כך. האם אתה מרגיש בסדר?"
"מצוין", אמר יוסי. "היכן המפתח?"
הוא קיבל את המפתח ועלה במדרגות לתוך חדר בעורף. הכול היה כפי שהשאיר זאת. כפתור של מעיל עדיין היה מונח על הרצפה. זה נקרע מעל מעילו ע"י הבלש הידוע, בן פריץ, בזמן המאבק לאסור את יוסי.
יוסי משך מיטה מתקפלת מתוך הקיר, הסיר לוח מעל הקיר ומשך החוצה מזוודה מיושנת מלאת אבק. הוא פתח אותה והביט ביסודיות במערכת הלכים לפורצים הטובה ביותר בארץ. המערכת הייתה מושלמת. עשויה מפלדה מיוחדת, וכללה את כל המקדחים החדישים ביותר. כמה מהם שהומצאו במיוחד ע"י יוסי. כלים אלו עלו לו יותר מעשרים אלף שקל והוכנו במיוחד עבורו.
חצי שעה מאוחר יותר, יוסי ירד במדרגות ועבר דרך בית הקפה. הוא היה עתה לבוש בטוב טעם ובבגדים תואמים ונשא את המזוודה, נקיה, בידו.
"האם יש לך תכניות כלשהם?" שאל מיקי בנימוס.
"מי, אני?" ענה יוסי בעליצות, "הרי אני איש עסקים ישר, המייצג את החברה התל אביבית לממתקים, חלב ודבש."
מיקי צחק והושיט ליוסי כוס חלב. יוסי מעולם לא שתה משקאות חריפים.
שבוע אחרי שחרורו של יוסי, אסיר מספר 9762, היה שוד כספת נקי וחלק בעיר גדולה, בלי כל עקבות שהם באשר לשודד. בערך חמישים אלף שקל נגנבו. שבועיים אחרי זה, כספת חדשה, משופרת, עמידה נגד פורצים, בעין צופית נפרצה ונשדדה. עשרים אלף שקל במזומן, נלקחו, בתכשיטים ובשאר דברי ערך שהיו בתוכה, לא נגעו. מעשי שוד אלו, הביאו כמובן מיד לחקירת המשטרה. אחר כך שטרות ערך, בערך של מאה אלף שקל נלקחו מבנק ישן בהוד השרון. ההפסדים היו עתה גבוהים מספיק כדי להביאם לידיעתו של הבלש בן פריץ. שיטת פריצה דומה, בשלושת המקרים, אובחנה על ידו. בן פריץ בחן את מקומות השוד והעיר:
זוהי עבודתו של יוסי חסון. הוא התחיל לשדוד כספות שוב. הביטו במנעול זה, הוא הוציא אותו ממקומו בקלות כמו שאתה מוציא מלפפון מתוך האדמה. רק לו יש הכלים המסוגלים לעולל זאת. והביטו איזו עבודה נקיה: לעולם לא הצטרך לקדוח יותר מחור אחד. כן, אני חושב שיוסי חסון הוא האיש שלנו. בפעם הבאה הוא ירצה את מלוא תקופת העונש בכלא. בלי כל דיבורים על חנינה כעבור כמה חודשים".
בן פריץ הכיר את מנהגיו של יוסי. הוא למד אותם כאשר חקר את השוד בכרמיאל: בלי עוזרים, נסיעות ארוכות, התחמקויות מהירות, וטעם לחברה טובה. כאשר נודע שבן פריץ חוקר את מקרי השוד, אנשים אחרים, בעלי כספות משוריינות, הרגישו יותר בנוח.
אחר צהריים אחד, יוסי חסון, נושא את מזוודתו, הגיע לעין רימונים, עיירה קטנה הסמוכה למסילת הרכבת. יוסי, שנראה כמו אתלט צעיר החוזר מלימודיו במכללה, פסע במורד הרחוב לעבר בית מלון.
בחורה צעירה חצתה את הרחוב, עברה על פניו בפינה ונכנסה דרך דלת עליה היה רשום: "בנק מסד". לרגע הביט יוסי בעיניה, שכח מה הוא, והפך לאיש אחר. היא השפילה את מבטה, ופניה סמקו כמעה. צעירים במראהו וסגנונו של יוסי, היו מעטים בעין רימונים.
יוסי ראה נער העומד למרגלות מדרגות הבנק ושאל אותו שאלות על העיר, תוך כדי הושטת מטבעות לעברו, על מנת שימשיך לדבר. כעבור זמן מועט הבחורה הצעירה יצאה ובהעמידה פנים כמתעלמת מהצעיר עם המזוודה, הלכה לדרכה.
"האם זו גברת נועה?" שאל יוסי.
"לא", ענה הנער, "שמה הוא רבקה סגל. אביה הוא בעל הבנק. מדוע באת לעין רימונים? האם הרצועה של שעונך עשויה זהב? אני הולך לקבל כלב בולדוג מחר. האם יש לך עוד מטבעות?"
יוסי הלך למלון פלנטר, נרשם כיוסי סגל וקיבל חדר. הוא נשען על הדלפק במלון ודיבר בשקט אל הפקיד. הוא אמר שבא לעין רימונים לפתוח עסק. אולי חנות נעליים והוא תמה אם חנות כזו תצליח פה.
הפקיד התרשם מבגדיו של יוסי וממנהגיו הטובים. הפקיד, אשר חשב את עצמו איש מודרני בעיר הקטנה, כשהשווה את עצמו ליוסי, הגיע למסקנה שהיו לו חסרונות רבים. בנסותו לתהות על הדרך בה יוסי קושר את עניבתו, נתן לו, באדיבות, מידע.
כן, הוא האמין שחנות נעליים תצליח. החנות הכללית וחנות הבגדים מוכרים נעליים, אך אין חנות נעליים מיוחדת בעין רימונים. העסקים פה טובים. הוא קיווה שמר סגל ישאר בעין רימונים. הוא ימצא שזו עיר נעימה עם אנשים חברותיים. מר סגל אמר שהוא חושב שהוא ישאר בעיר כמה ימים, כדי להביט סביב. הוא אמר שאינו זקוק לעזרה עם המזוודה.
מר סגל, שהיה ידוע בתור יוסי חסון, החליט להישאר בעין רימונים. בלא ספק אהבה-ממבט-ראשון השפיע על החלטתו זו. הוא פתח חנות נעליים והצליח בעיסוקו החדש הזה. הוא הצליח גם מבחינה חברתית והיו לו חברים רבים. יתרה מזו, הוא הצליח להגשים את שאיפתו. הוא פגש את גברת אנבל ונשבה יותר ויותר בקסמיה.
בתום שנה המצב היה כזה: הוא זכה בהערכת כל העיר, עסקיו פרחו, הוא ואנבל היו מאורסים ועמדו להתחתן תוך שבועיים. מר אדמס, בנקאי טיפוסי, היה גאה בחתנו לעתיד, אשר הסתדר טוב עם כל המשפחה.
יום אחד ישב יוסי בחדרו וכתב מכתב לחבר ותיק בנתניה:

בילי היקר,
אני רוצה שתבוא למסעדת הירוקים בעיר נתניה, ביום חמישי הבא בשעה תשע בערב. רצוני שתעשה עבורי שרות קטן. וגם, אני רוצה לתת לך מתנה את מערכת הכלים שלי. אני יודע שתשמח לקבל אותם. בילי, אני עזבתי את העסק של ימים עברו, לפני שנה. יש לי חנות יפה עתה. אני חי ביושר, והולך להתחתן עם הבחורה המקסימה ביותר בעולם. אלו החיים הטובים יותר, בילי – הדרך הישרה. לא הייתי נוגע כעת בכסף של אדם אחר, בעד כל הון שבעולם. אחרי נישואי אני הולך למכור את חנותי ולנסוע מזרחה. היכן שאיש לא ידע על עברי. ודאי שתהיה במסעדת בזמן, מפני שאני מוכרח לראותך. אביא לך את הכלים שלי.

שלך בידידות,
יוסי

ביום רביעי בערב, אחרי שיוסי כתב את המכתב, בן פריץ הגיע העירה בשקט. הוא מצא במהרה את אשר רצה לדעת. מתוך חנות הממתקים שמול חנות הנעליים של סגל, הוא הביט בסגל.
"אתה הולך לקחת לאישה בת של בנקאי, לא כן יוסי", הוא אמר לעצמו. "ובכן, אינני יודע".
למחרת יוסי סעד בבית משפחת אדמס. הוא היה אמור לנסוע לחיפה באותו יום, להזמין חליפה לחתונה, כפי שסיפר. זו תהיה הפעם הראשונה שהוא עוזב את העיר, מאז הגיע לעין רימונים. עברה שנה מאז השוד האחרון והוא הרגיש שהוא יכול לבוא לעיר הגדולה בביטחון.
אחרי הארוחה רוב המשפחה ירדה העיר ביחד – מר אדמס, אנבל, יוסי, ואחותה הנשואה של אנבל עם שתי בנותיה, בנות החמש והתשע. כאשר עברו על פני מלונו של יוסי, הוא ביקש סליחה עלה לחדרו והוריד את המזוודה שלו, אותה התעתד למסור לבילי. אחר כך הם הלכו לבנק. שם המתינה ליוסי כרכרה שהייתה אמורה להסיעו לתחנת הרכבת.
הם כולם נכנסו למשרדו של מר אדמס – כולל יוסי, מפני שחתנו העתידי של מר אדמס התקבל ברצון בכל מקום. הפקידים היו מרוצים מביקורו של האיש הצעיר, הנה והמנומס, אשר היה אמור לשאת את אנבל לאישה.
הבנק הכניס זה עתה כספת חדשה, שבה היה המנהל, מר אדמס, גאה ביותר. הוא עמד על כך שכל מבקר בבנק יראה אותה. הכספת הייתה קטנה, אבל בעלת דלת חדשנית עם מנעול מחובר לשעון ובעלת שלושה בריחים אשר הופעלו ע"י ידית אחת. מר אדמס הסביר את המנגנון למר סגל, אשר הפגין נימוס, אך לא התעניינות נבונה. שתי הילדות, מאיה ואנטה, התלהבו מהמתכת המבריקה והשעון המשעשע.
בזמן שהקבוצה בחנה את דלת הכספת, בן פריץ נכנס לתוך הבנק לאט והביט סביב. הוא אמר לפקיד שאינו רוצה דבר, הוא רק מחכה למישהו.
לפתע נשמעה צעקת אישה. בלי להבחין בה, נכנסה הילדה בת התשע לתוך הכספת, בחושבה שזה משחק, וסגרה את הדלת אחריה. היא סובבה אחר כך, מבפנים, את הידית ומערכת הסגירה של הכספת ננעלה.
הבנקאי הזקן קפץ לידית שבחוץ ומשך משך רגע. "אי אפשר לפתוח את הדלת", הוא גנח לבסוף. "טרם סידרנו את הצרוף לפתיחת הדלת".
אימא של הילדה צעקה בהיסטריה.
"שקט", אמר מר אדמס, בהרימו את ידו הרועדת. "כולם שיתקו רגע, אנטה!" הוא קרא בקול רם. "הקשיבי לי אנטה!" מתוך השקט שהשתרר, הם יכלו לשמוע רק קולות בכי עמומות של הילדה הבוכה בפראות בכספת החשוכה, מתוך פניקה של פחד.
"בתי המסכנה!", זעקה האם. "היא תמות מפחד! פתחו את הדלת! שברו אותה! האם אינכם מסוגלים לעשות דבר!"
"אין שום אדם במרחק סביר מפה, היכול לפתוח את הדלת", אמר מר אדמס בקול רועד.
"אלוהים!" צעקה האם, "סגל! מה נעשה! הילדה הזאת – היא לא יכולה להחזיק שם מעמד הרבה זמן. אין מספיק אוויר – וחוץ מזה, היא תמות מפחד".
אימא של אנטה דפקה בייאוש באגרופיה על הדלת. אנבל נפנתה ליוסי, עיניה הגדולות מלאות דמעות. לאישה, שום דבר לא נראה למעלה מכוחותיו של האיש אותו היא אוהבת.
"האם אינך יכול לעשות משהו? נסה, לא כן?"
הוא הביט בה בחיוך מוזר, עדין, על שפתיו.
"אנבל", הוא אמר, "תני לי את השושנה הזו שאת עונדת". בקושי מאמינה ששמעה נכון, אנבל הסירה את השושנה ונתנה אותה בידיו של יוסי. הוא הצמיד אותה לחליפתו, הוריד את הז'קט, הפשיל את שרווליו והחל לעבוד. כך נעלם סגל והופיע יוסי חסון, במקומו.
"זוזו מהדלת, כולם!" – הוא פקד.
הוא שם את המזוודה שלו על שולחן ופתח אותה. מאותו זמן והלאה הוא נראה כמי שלא מודע לנוכחות של הסובבים אותו. הוא עבד חלק, הוציא את הכלים המבריקים, המוזרים מתוך המזוודה. תוך כדי כך שרק, כמו שתמיד נהג כשעבד. בשקט עמוק, הביטו בו כולם בלי לזוז, וכמעט בלי לנשום.
דקה מאוחר יותר, המקדח האהוב על יוסי עשה חור עגול וחלק בדלת הפלדה. תוך עשר דקות הוא הסיט את הידיות ופתח את הדלת. אנטה נאספה בתוך זרועותיה של אימה.
יוסי חסון אסף בתנועות אטיות את כליו חזרה למזוודה שלו ולבש את מקטורנו. אחר נפנה לעבר הדלת הראשית בהליכה אטית כמי שמכין עצמו לדרך חדשה וארוכה מאוד. בלכתו חשב ששמע קול מרחוק קורא "סגל", אך הוא לא עצר.
בדלת, איש גדול נראה עומד בדרכו.
"הלו בן" אמר יוסי, עודו מחייך חיוך מוזר. "מצאת אותי לבסוף. טוב, בוא נלך. אני מוכן. אינני יודע אם זה משנה הרבה כעת".
אז בן פריץ נהג באופן מוזר.
הוא הביט רגע בעיניו הצלולות הכחולות בפניו של יוסי מהורהר ואמר: "בוודאי הנך טועה, מר סגל, אינני חושב שאני מכיר אותך בכלל".
ובן פריץ סב לאחור ופסע מהורהר במורד הרחוב.