חיים של מוות ~ פרק 1

"צייד" נשמעה הקריאה. היא לא הייתה אמורה להישמע, ארבע גורילות הסתובבו לכיוון הקריאה והתכוננו לשלוף אקדחים. 'אידיוט' חשבתי לעצמי. אבל ככה זה טירונים, או שהם משתפרים עם הזמן או שהם מתים מהר מכדי לצבור ניסיון. ורובין מאלה שמתים מהר, הוא אוהב לחפש צרות. הבעיה היחידה היא שהוא באחריותי. ואף אחד לא מת במשמרת שלי.
"מי שם?" הם שאלו. ואז הצייד יצא -אני- והחריש צחוק. הם הביטו בי, מבולבלים מעט מהחיוך על פני. אחד מהם התכוון לשלוף אקדח, אבל הייתי מהיר ממנו. עיקמתי לו את היד והאקדח נשמט מידו. הוא השמיע זעקת כאב אבל לא יכולתי להרשות לו להרעיש יותר מדי. הקפאתי אותו ובעטתי בבטן של מאבטח אחר שניסה להסתער עלי בעיטה חזקה שתעסיק אותו עם הרצפה בדקות הקרובות, אבל זה שעוד לא הגעתי אליו חשב קדימה. מתוחכם, אבל לא מספיק. הוא רצה להזעיק תגבורת. הוא נסוג לכיוון הבניין ואז הבנתי מה הוא מנסה לעשות. ברגע האחרון לפני שהוא לחץ על מתג האזעקה, תפסתי בצווארון חולצתו מאחור והפלתי אותו על הגב. נשמע קול חבטה עמומה. הוא נאנח בכאב אך לא קם. הקפאתי גם אותו לפני שיחשוב על משהו טיפשי לעשות.
האחרון צעד לעבר רובין. כנראה הוא חשב שאם לוחם מוכשר כמוני הפיל שלוש מחבריו, עדיף לו לחפש יריב אחר. הוא צדק בנוגע לזה שאני מוכשר וחזק מידי בשבילו – אבל הוא לא ידע שגם רוב לא כזה חלש. הוא אפילו מאוד חזק יחסית לטירון.
רובין יכל להפיל אותו במכה אחת, אבל במקום זה הוא בעט לגורילה בבטן 5 פעמים וכמכת סיום, אגרוף בפרצוף שבטח הוציא לו את הלסת מהמקום. כמעט ריחמתי על הבחור, הוא יסבול מכאבים רבים בחודש הקרוב, זה בטוח. הוא התמוטט לרגליו של רובין -לא רעיון טוב- ורובין דרך עליו כשצעד לעברי וחייך אלי חיוך גדול. גדול מידי.
אז הצלחנו לרסן את כולם איכשהו, עבודה נקייה כמו שאני אוהב. במזל רובין לא עשה צרות והכל עבד חלק. "רוב, עכשיו הזמן הקריטי ביותר." לחשתי. "השומרים האלו הם הכוח החלש שקורא לחזקים כשמשהו משתבש והם רק יצאו להפסקה וברגע שהיא תיגמר ויקלטו שמישהו חסר, יותר אנשים מעורבים. במילה אחת – בלאגן. ואני לא אוהב בלאגן. מעכשיו, בלי משחקים." נעצתי ברובין מבט לעוד רגע כדי שיבין את שאני רציני.
"בלי. לבזבז. זמן."
"הבנתי את המסר," הוא רטן. "לא כיף איתך.."
פרקנו את השומרי-גורילה מנשקם, שלושה אקדחים נוספים לי ואחד לרוב.
לפי המודיעין שלי, הפגישה של הבכירים התקיימה בקומה 2 וכדי להגיע לשם צריך להיכנס דרך המדרגות שליד הכניסה הראשית (התאבדות) או דרך החלון (התאבדות מעניינת) החלטתי ללכת על החלון. עדיף לדפוק כניסה מאשר להגיע עם רעש. זה גם מוסיף עבודה מיותרת. -ככה אני חושב.
"רוב, חכה לי כאן. אם אני לא מגיע תוך שתי דקות, אתה מוזמן להצטרף לאקשן." רוב חייך. שוב. "ו…" התחלתי לומר, אבל ידעתי שאין טעם. "זהו."
רוב עשה לי סולם גנבים ואני הסתכלתי עליו במבט של 'אתה צוחק עלי.' כיסיתי חצי מהפרצוף עם הצעיף השחור שלי, לקחתי כמה צעדים אחורה כדי לקבל תנופה, דפקתי ספרינט קדימה וקפצתי לגובה. התנגשתי בזכוכית של החלון, הרגשתי את ההתנפצות, אלפי חלקיקים של זכוכיות שעפים לכל עבר. הרגשתי את הבהלה של כל הנוכחים בחדר. תפסו אותם על חם. ישר ידעתי שזה באמת זה, אחרי חיפושים רבים.. אבל הרגשתי גם את ההתאוששות המהירה שלהם. אחרי הכל, מקצוענים.
היו שם אחד עשר אנשים. היו אמורים להיות שבעה עשר. ארבעה מהם כיסחתי בחוץ כך ששלושה כנראה מסיירים בשטח. 'צריך לסיים עם זה מהר כדי שהם לא יתקלו ברוב..' חשבתי לעצמי. איתרתי את היוזם של הפגישה, אוטומטית שניים מהשומרים איגפו אותו. האקדחים שפרקתי מהגורילות בחוץ עוד היו בידיים שלי, אז לפני שעוד שומרים יספיקו להגן עליו, הסתערתי.
לא היו הרוגים נוספים בתוכנית שלי אז במקום לירות בנוכחים, חבטתי בקת האקדח בראשו של כל אחד שעמד בדרכי, הכשלתי אחר שבדיוק צעד לעברי. הוא שאג בזעם והמצב נהיה מסוכן מרגע לרגע, אז העמדתי פנים שאני נופל ומנסה להישען על מישהו – באופן אוטומטי הוא תפס אותי. השתחררתי מאחיזתו הכי מהר שיכולתי כי ידעתי שאני המטרה וברגע הבא היד שלו נשברה. כן, היד שתפסה אותי. בינתיים עוד שני שומרים הספיקו לסוכך בגופם על המנהיג החשוב שלהם ונשארו עוד 53 שניות ו-4 גורילות לנטרל.
המנהיג היה באמצע לתקתק במכשיר הקשר שלו ולצעוק בהיסטריה "תגבורת! נחשפנו! אני אספר הכל אם אתם נוטשים אותי ושתלך לעזאזל המטרה! אני יותר מדי חשוב למבצע הזה, אתם זקוקים לי!!" אני מת לסתום לבנאדם את הפה ולסיים פה מהר. נאנחתי וחישבתי נתונים. ארבעה שומרים מאגפים אותו, כך שקשה להבטיח שאני אדייק למטרה. אם אני אפתח באש, גם הם מן הסתם יפתחו באש. אני אצטרך למצוא דרך להתחמק מהירי שלהם ולצאת מפה. יש להם אקדח, וגם לי יש. הם ארבעה ואני אני. אבל בכל זאת הם מאגפים אותו 'אני זקוק להסחת דעת' הגעתי למסקנה.
"איהההה! לאא!" נשמעה זעקה חייתית במיוחד. ואז ידעתי שזאת ההזדמנות שלי. "מה זה?" שאל המנהיג בהיסטריה. "רובין." עניתי לו. "לשם שינוי, בדיוק כשאני זקוק לו." מלמלתי בשקט ולקחתי את ההימור. פתחתי באש, ישר לתוך העין הימנית שלו. הוא זעק והשומרים הסתובבו לבדוק מה קורה. טעות. הם פינו לי מקום בדיוק לאן שהייתי צריך. לחצתי על ההדק בפעם השנייה – ללב.
הסתובבתי במהירות וקפצתי מהחלון. התגלגלתי למרחק 6 מטרים מהמבנה. אאוץ'. זה כאב. "רובין, צריך לזוז מהר." קראתי. רציתי ללכת לכיוון היציאה, אבל הוא לקח את הזמן והשתעשע עם השומרים שלא היו בחדר, מה שלא רציתי שיקרה. שרקתי בקול ובדיוק כשכבר התייאשתי ופניתי לאסוף אותו, הוא הגיח מצד המבנה ואמר "בדיוק כשהתחלתי ליהנות. כזה לא כיף איתך!"
מעצבן. הוא פשוט מעצבן. אחת הסיבות שאני יוצא למשימות לבד זה רק בשביל השקט, השחרור. אני לא יכול לסבול הפרעה בזמנים. או בתקשורת. חיכיתי שנצא מטווח סכנה ונעבור את כל המחסומים עד שהגענו לאזור בטוח לפני שנזפתי בו. "אתה חתיכת סדיסט מטורף! אם עוד פעם אחת תיקח ככה את הזמן שלך כדי לקרוע למישהו את הבשר רק כדי לראות איך הוא מגיב או לשמוע אותו צורח, אני אגרום לך לצרוח ביחד איתו!" רובין רק הביט בי וחייך חיוך של ילד שנתפס על חם ולא אכפת לו. התייאשתי. איך לעזאזל נתקעתי בבייביסיטר במשימה? אפילו אני לא מבין אותי!
פניתי לכיוון המחתרת, "הולכים דרך היער" ציינתי בפני רובין. הוא הנהן בצייתנות והמשכנו ללכת. הרגשתי עייף פתאום וצמא, לכן פניתי לכיוון הנהר. כשהגענו לנהר, השענתי את התיק שלי על עץ והתכופפתי למים. שטפתי פנים ושתיתי. "המימייה שלך אצלך?" שאלתי את רובין, אבל הוא לא ענה. "רוב?" הבטתי סביב אבל לא קיבלתי תשובה ולא סימן לזה שבכלל היה שם. הרגשתי נוכחות זרה והבנתי שיכול להיות שנפלתי למארב.