חייה של רוצחת שכירה-חלק ג'

עמדתי משותקת במרפסת. שמעתי צעדים בחדר המדרגות,וידעתי שמה שמרעיש שם מגיע לכיווני.
למזלי תמיד שמרתי אקדח מאחורי המראה שהייתה תלויה ליד הדלת. הוצאתי את האקדח ודרכתי אותו.
לפתע הרעשים מעבר לדלת נפסקו. הבנתי שהוא כאן בפתח דלתי. ניסיתי לבדוק מי הוא דרך העיינית, אך הכל היה חשוך. אחזתי בידית ואמרתי שבספירה לשלוש,אני אפתח את הדלת,ומשם נמשיך.
נשמתי עמוק והתחלתי לספור,1,2…
דפיקה בדלת הקפיצה את ליבי. בתמימות שאלתי :"מי שם?" לא קיבלתי תושבה. לאחר כמה שניות עוד דפיקה בדלת. הפעם יותר אגרסיבת.
הבטתי מעלה ואמרתי:"אלוקים,למרות המערכת יחסים הדלה שהייתה לנו,אל תיתן לי מות."
עוד דפיקה בדלת,שהעידה על חוסר הסבלנו של אותו אלמוני.

"אנני תפתחי את דלת!" הקול היה מוכר לי..
"אנני!"

"ניק?" פתחתי את הדלת,ושם עמד ניק. ידיד טוב מימים עברו.

"תודה לאל! כמה זמן לוקח לפתוח דלת? קפאתי שם!" אמר ניק, וניכנס מבלי לחכות להזמנה.

"מה אתה עושה פה?" שאלתי,בעוד אני מחביאה את האקדח חזרה למקומו.

"האוטו שלי שבק חיים כמה רחובות מכאן,וניזכרתי שאת גרה פה."

"אוקיי."

"אז… אני יכול להישאר?" שתיקה עמדה באוויר,ופרצופו המתכנן של ניק הביט בי בשקיקה.
זה לא שיש לי בעיה שהוא ישאר. אבל איך אני אני יכולה לעבוד כמו שצריך,כשבביתי לן אדם שלא יודע מה אני עושה?

"אין לך יותר לאן ללכת? חברים אולי משפחה רחוקה?"

"לא שידוע לי."

"כן אתה יכול להישאר…" אמרתי בלית ברירה.

"מעולה! תודה. אני מבטיח שברגע שהאוטו שלי יתוקן אני עוזב אותך בשקט." אמר ניק,והלך להכין את הספה בסלון לשינה.

אז נכון שאני לא יכולה להסתכן בלחשוף את עבודתי,אבל אני גם לא יכולה לזרוק אותו לרחוב…
למרות שכן יש פה כל מיני אכסניות… לא. אני לא יכולה! הוא אחד מהחברים הכי טובים שלי!
והוא כן אמר שזה לא יקח הרבה זמן…
הלך עליי….

ביום למחרת,היתעוררתי למשמע נחירותיו של ניק,שיכלו להעיר דב משינת חורף.
יצאתי לסלון וראיתי אותו שרוע על הספה,שידו הימנית ורגלו השמאלית על הרצפה,ושאר גופו על הספה.
צחקקתי צחוק קל מאותה תמונה מלבבת, שהזכירה לי חוויה דומה לזו לפני כמה שנים.

יצאתי לעשן במרפסת כמו כל בוקר,והפאלפון שלי התעורר כשהשמיע צלצול.

"הלו?"

"בוקר טוב אנני!"

"אל תתחנף מייקל, יש לי חופש היום."

"כן כן אני יודע. אני לא מתקשר בנוגע לעבודה."

"זה חדש. אז בנוגע למה אתה כן מתקשר?"

"את יודעת על זה שאישתי מארגנת תערוכת צילום נכון?"

"כן קיבלתי את ההזמנה."

"היא רצתה שאני אבדוק אם את מאשרת את הגעתך."

"תזכיר לי שוב מתי זה?"

"יום חמישי בערב."

"אהה אני לא יודעת תגיד לה שזה תלוי בבוס שלי."

צחקוק מתגלגל כיאה למייקל נשמע מעבר לקו. "אני חושב שהוא יסכים,אם תדברי איתו בהיגיון."

"אה באמת?"

"כן אני דווקא שמעתי שהוא בן אדם מכובד,שמבין עניין,שהו דוגמה למה שכל גבר צריך להיות,ואני יותר ממסכים עם זה."

השיחות הכיביכול סמיות האלה עם מייקל תמיד העלו בי חיוך.

"תגיד לה שאני אבוא,שלא תדאג."

"ואולי תבואי עם מישהו?"

"לא נראה לי."

"למה לא אנני? אני לא אומר שתיכנסי למערכת יחסים,תבואי עם מישהו שכיף לך איתו,זה בסך הכל ערב אחד."

"אני לא חושבת. אני לא בקטע של דייטים."

"כבר עבר המון זמן מאז אנני. את לא תעשי משהו רע אם תצאי עם מישהו פה ושם."

"אני לא יודעת על מה אתה מדבר."

"טוב בסדר. נראה אותך בחמישי בערב."

ידעתי בידיוק על מה מייקל מדבר. מאז ומתמיד מייקל שימש לי לא רק כבוס, אלא גם כאב, וחבר טוב.
הוא היה היחיד שסיפרתי לו על אריק,שהיה הארוס שלי לפני כ6 שנים. הוא היה האהבה הראשונה שלי,ואני הייתי צעירה ומאוהבת בת 22,והחלטנו להתחתן. וכל זה היה קורה אם לא הייתי מגלה יומיים לפני החתונה, שאריק נהרג בשוד מזויין. השוטרים אמרו שהוא ניסה להזעיק לעזרה,והשודדים ירו בו על כך.
שנה וחצי אחרי זה מצאתי את השודדים האלה בטעות,והחלטתי לראות בזה סימן מאלוקים,ולנקום את מותו. מייקל היה העורך דין שלי,ובאורח פלא הוציא אותי זכאית. ומשם הסיפור כבר ידוע. מייקל גייס אותי תחת כנפיו,ותחת הסוכנות.

"בוקר טוב." שמעתי מאחורי.

"בוקר טוב. קפה?" שאלתי את ניק,שהתעורר בדרך מעוררת הקאה.

"בשמחה." ענה.

"תעשה לי גם? 3 סוכר תודה."
לאחר המבט המאוכזב,והכנת הקפה לשניים,ניק התיישב מולי והצית סיגרייה.
הבטתי בו,דוגל בדרך האדם הקדמון,כמו כל גבר. מה אנחנו בכלל מוצאות ביצורים האלה?

"תגיד ניק,מה אתה עושה בחמישי בערב?"

"מתי זה חמישי?"

"מחרותיים."

"אין לי תוכניות,למה?"

"אישתו של הבוס שלי הזמינה אותי לתערוכת צילום שלה,רוצה לבוא איתי?"

"אהה.. אני לא יודע אם מתאים לי לבלות את הערב עם חבורה של עשירים שמתווכחים בינהים למי יש חברה יותר יקרה,ונשים שמרכלות על מי הזריקה יותר בוטוקס לפנים."

"הם לא כאלה. הם אנשים ממש נחמדים."

"אם את אומרת מי אני שיתווכח."

"אז תבוא?"

"אבוא גם אבוא." אמר. "במה את עובדת בכלל שיש לך בוס?"

"טוב אני זזה,אני צריכה לקנות שמלה לכבוד התערוכה. תרגיש בבית."

יצאתי הכי מהר שיכולתי מהדירה,וכן. באמת הלכתי לקנות שמלה. -זה הולך להיות ערב מעניין…-
חשבתי לעצמי.