חייה של רוצחת שכירה-חלק ב'

עוד יום גשום ניצב לפניי. קמתי ממיטתי עם האור הראשון של הבוקר,והיתכוננתי לקראת העבודה.
אותה שגרה של קפה וסיגריה נחתה עליי. הצורך להתנער מכל אנושיות לפני המשימה הוא הכרחי. רק ככה המצפון לא ימצא את דרכו אליי,ותחושת האשמה לא תכה בי. בגלל זה אני טובה בעבודתי. אני יכולה להתנתק מכל דבר רק לקראת הריגוש שאני מקבלת, כשאצבעי נוחתת על ההדק הקר. לאחר ההתנתקות מחיי,יצאתי להרג נוסף.
והפעם,בחור בשם -מני קול-. איש עסקים מצליח. העבודה ניתנה לי מבחור בשם ג'ף,שגילה עד לא מזמן שאותו מני חותר תחתיו לקבלת תפקיד בכיר בחברה, ששווה לא פחות מחמישה מיליון דולר.
בכל שנותיי בתור שכירה,גיליתי שרוב האנשים ששוכרים אותי,מוצאים את הדברים הכי טיפשיים שבגללם הם צריכים לשכור אותי. האם אדם באמת צריך למות בגלל שהוא בגד,או מעל באמון? אך מצד שני,זה לא מתפקידי לשפוט.

פעמים רבות במשימות שאני מקבלת,אני יוצאת למארבים רבים. כל הרג צריך להראות כמו תאונה,בישביל למנוע חשד. אך גם אם ההתנקשות יוצאת נקייה,יש מי שמעלים עקבות ליתר ביטחון. זה תפקידו של הבוס שלי, מייקל.

החלטתי לחכות למני בחנייה התת קרקעית,שם הוא מחנה את האוטו שלו. לפי המידע של ג'ף, הוא אמור לסיים לעבוד ב-12:00, מה שאומר עוד 2 דקות.
לעבודה הספציפית הזאת,הבאתי איתי שותף,סיימון. סיימון אחראי על האוטו של מני.

ישבתי ברכבי השחור מחכה שמני יגיע לחנייה. ובידיוק כמו שג'ף אמר,ב-12:00 בידיוק ראינו את מני מתקרב למכוניתו.
שלב ראשון-הדריסה-. נסעתי אליו בלי כוונה לעצור,והוא עמד מולי משותק. לא חשב לרגע לזוז מהדרך.
-זה יהיה קל-,חשבתי לעצמי.
ואכן היה. הוא עף מזגוגית החלון של האוטו,ואיבד את ההכרה. יצאתי בזריזות מהאוטו וסחבתי אותו למושב האחורי. סימנתי לסיימון שעכשיו זה תורו.
נסעתי בכביש, וסיימון מאחורי באוטו של מני. הגענו לכביש מרוחק,שהיה רשום בדרישות של ג'ף. הוא רצה שההרג יראה כמו תאונת דרכים.
התוכנית שלנו הייתה תאונת פגע וברח. סיימון החנה את האוטו של מני בשולי הכביש ופינצ'ר את אחד הגלגלים. השארנו את הגופה של מני על הכביש,ונסענו משם.
לרוב אני לא עושה משימות בישביל אנשים רגילים. אך בישביל תשלום כמו זה,אני מוכנה לחסוך כמה כדורים.

בדרך חזרה הביתה,מייקל התקשר אליי כדי לשבח אותי על העבודה.
"כל הכבוד." אמר מייקל בחיוך.

"תודה." עניתי.

"את יודעת חבל שאת לא לוקחת יותר משימות כאלה. היצירתיות מתאימה לך."

"אתה יודע מה אני תמיד אומרת."

"כן -חבל על מי שמת-." שניינו צחקנו מהאירוניה של המשפט.

"תגיד בדקת לי בנוגע לתומס הייז?"

"כן,ואני יכול להגיד לך בבטחה שאת צריכה טיפול, כי הבנאדם מת."

"אתה בטוח? בדקת בעצמך?"

"במיוחד בישביל זה קמתי מהכיסא הנוח שלי,וראיתי בעיינים שלי שהוא מת."

"טוב תודה,זה פשוט הלחיץ אותי."

"אל תידאגי."

מכירים את זה שכשאומרים לכם לא לדאוג, אתם דואגים יותר?

חזרתי הביתה עייפה בשעת לילה מוקדמת. לאחר המקלחת החמה,יצאתי לעשן במרפסת שכה אהבתי.
הבטתי בכוכבים,והורדתי את ראשי לקרקע. ושם ראיתי את אותו האיש,שמסתיר את פניו במעיל השחור.
למרות שלא ראיתי לאן תועות עייניו,חשתי בגופי שהוא מביט בי. המשכתי להביט בו בביטחון מזוייף,מפני שאנשים הם כמו כלבים. אסור להראות להם פחד,אחרת הם יתקפו.
הבטתי בו ב5 דקות האחרונות,כנישמתי כמעט פרחה מגופי למשמע צלצול הפאלפון.
המספר אינו מזוהה.

"הלו?" עניתי בחשש.

"תיפתחי את הדלת שלך. מחכה לך שם הפתעה.." אמר הקול וניתק.

כשחזרתי להביט לאותו מקום בוא עמד האיש,הוא כבר לא היה שם…