חייה של רוצחת שכירה -חלק א'

עמדתי בגשם בשעת לילה ,ובהיתי בעשן הסיגריה מתמזג עם הרוח הקרה. הייתי מהופנטת מהמראה של אורות הרחוב המהבהבים על העשן,הגורמים לו להראות כאילו הוא נוצץ. הבטתי מעבר לכביש,ומולי עמד גבר. הוא הביט בי,ואני הבטתי בו.לא יכולתי לפענח את מבטו,ולהבין מה רצונו. לאחר דקה של מבטים נוקבים,התייאשתי,ונתתי לשרלוק הולמס שבי לנוח. כיביתי את הסיגרייה באחת השלוליות, ופניתי לבניין בו אני גרה.
כשהתחלתי לעלות במדרגות,הבטתי אחור במטרה לקבל עוד מבט על אותו גבר,אך הוא כבר לא היה שם. בראשי חלפו אין ספור ארועים,שיכלו לגרום להופעתו,והעלמתו המוזרה, אך החלטתי להניח למקרה,ועליתי לדירה.

7:00 בבוקר. השעון המעורר מצפצף לי באוזן, הגיע הזמן לקום. הבטתי בחלון ובחוץ שוב גשם,כמו שטיפוסי לחורף. אחרי שהיתכוננתי,והקומקום כבר רתח, יצאתי למרפסת כשביד אחת אני אוחזת בכוס קפה,וביד השנייה קופסת סיגריות עם מצית. היתיישבתי על הכיסא הלבן,והצתתי את סיגריית הבוקר. שאפתי את העשן לראותיי. היתרווחתי בכיסא,והרגשתי את הסיפוק שבעישון. לפתע,פסקה מנוחתי למשמע צלצולו של הפאלפון. הרמתי את הפאלפון,והבטתי בצג. העבודה קוראת לי. בלית ברירה עניתי.

"הלו?"

"אנני? ג'ף."

"שלום ג'ף."

"אני לא יודע אם את זוכרת, אבל היתקשרתי לפני כמה ימים בנוגע לשירותייך."

"כן,כן, אני זוכרת. שינית את דעתך?" -הלאווי- לחשתי בשקט.

"לא,לא. אני רק רוצה להעביר לך את המידע שביקשת."

"נכון. נכון.. אני ביקשתי מידע."

"כן, אז איך אני מעביר אותו אלייך? אנחנו ניפגשים?"

"לא! לא, לא, לא, זה נגד הנהלים. פשוט תשאיר לי את המעטפה עם כל המידע בדואר תחת שם בדוי, ואני כבר אאסוף אותה."

"אין בעיה. אז אני כבר עכשיו מוסר את החבילה, תחת -ליאו-."

"אין בעיה."

"תודה ולהתראות."

"ביי ביי."
עוד עבודה. מעולה…

השעות עברו, וטיפות הגשם המשיכו לנקות את מצפונם של אנשי העיר. אני כבר הייתי בדואר, מחפשת את החבילה. ניגשתי לדלפק,ומולי עמד נער צעיר,ככל הנראה כבן 17,שלא ראה אישה מעולם.
"שלום,-אמר בקול צרוד- איך אני יכול לעזור לך?"
חייכתי ואמרתי:"באתי לאסוף חבילה. היא נמצאת תחת השם -ליאו-."
"רק רגע." אמר,והתרחק מהדלפק לעבר חדר העובדים. לא עבר רגע,והוא חזר להוט יותר ממקודם.
"הנה. תחתמי כאן.."
"תודה."
ניגשתי ליציאה,ופתחתי את הדלת. לפתע, ממקום לא ידוע הופיע גבר,לבוש במעיל גשם שחור,וכובע תואם. "סליחה" הוא אמר,וניכנס פנימה. אני נישארתי עומדת,אוחזת את ידית הדלת,ומביטה באותו גבר מוזר. הוא היה לי מוכר. לא הצלחתי לפענח מהיכן,אך בער בי לדעת מי הוא. לכן ניגשתי אליו.
"סליחה?" -הוא הסתובב אליי- "אני נורא מצטערת שאני מפריעה,אבל אתה נורא מוכר לי."
"אני מצטער גברתי,אך אני לא מכיר אותך. אני בטוח שהייתי זוכר. עכשיו תסלחי לי." אמר,ויצא מבית הדואר.
ואני כמו תמיד,התחלתי לחשוב. ידעתי שאני מכירה אותו. המעיל הזה…… יכול להיות? לא…… ואולי כן? חזרתי הביתה במהרה. הוצאתי מהמגירה התחתונה שבשידתי,את כל המעטפות שקיבלתי ממעסיקיי. עברתי במהרה על כל תיקיה,ואז זה נגלה לעייני. תקייה קרועה מעט,שעלייה רשום -תומס הייז-. במהירות חיפשתי את תמונתו של אותו תומס. כשמצאתי את התמונה לא האמנתי. זה היה הוא! אותו איש במעיל גשם,מבית הדואר. אותו איש, שעמד מול בנייני… לא האמנתי למה שראו עיניי! הייתי בטוחה שזאת סוג של מתיחה,או שאני יצאתי מדעתי! הוא מת! זה לא הגיוני! מיד מבלי לחשוב פעמיים, היתקשרתי לבוס שלי,מייקל.

"מייקל כאן."

"זאת אנני."

"הו אנני בידיוק דיברתי עלייך! יש לך שנה עמוסה אהה?"

"מייקל, יש בעיה."

"איזו בעיה עם הלקוח החדש?"

"לא זה לקוח ישן. יותר נכון קורבן ישן."

"אני לא מבין אותך."

"אתה זוכר את תומס? תומס הייז?"

"כמובן הוא היה מאוד מבוקש,איך אוכל לשכוח." אמר בצחקוק קל.

"אז הוא לא מת."

"מה זאת אומרת לא מת? שכרו אותך בישביל להרוג אותו. ירית בו,קברו אותו! מה זאת אומרת לא מת?"

"אני מודעת לעובדות מייקל,אבל היום ראיתי אותו בדואר כשהלכתי לאסוף את החבילה מג'ף,ואתמול בלילה הוא עמד מול בנייני במשך שעות!"

"אנני אני בטוח שאתה סתם דימיינת.. הרי קברו אותו."

"כן,אתה..אתה בטח צודק."

"אל תידאגי, הוא מת ואימתו את זה. אם תהיה לך בעיה תרימי לי טלפון."

"כן.. תודה,נדבר."

לאחר השיחה עם מייקל, מוחי עדיין שטט בסיפורים ותרחישים, שיכלו לקרות. למרות כל העובדות שניצבו מולי, לא האמנתי שזהו רק מוחי שמתעתע בי. אך מה הסיכויים? לא היה לו סיכוי קלוש,לצאת חי מההתנקשות. מצד שני,לא ידעתי עליו הרבה. אולי יש לו אח תאום? או שאולי זה באמת הכל בראש שלי.
אחרי לבטים קשים בין אמת לשקר, הנחתי לעצמי לנוח לקראת היום למחרת.