חטיפה פרק 18 ( אחרי איזה מליון שנה) פרק אחרון בהחלט!
זה היה בלתי נסבל, שתינו ישבנו במכונית כמו שתי צנצנות, מדי פעם העפתי מבט לאמא, אך לא אמרתי דבר, הרגשתי נורא, אני אפילו לא בטוחה למה, כנראה בגלל כל התסבוכת הנוראית הזו, וכנראה, בגלל סאם… אויש זה פשוט נורא.
"אמא…" מלמלתי בלחש.
"כן?" ענתה בחיבה.
"אני מצטערת," אמרתי במבוכה, מיהרתי להמשיך לפני שתספיק להשחיל מילה, "אני לא התכוונתי לכל זה, אני לא ידעתי בכלל מה לעשות, ו… אוף! אני בכלל לא ידעתי מי זה הפיטר הזה, ואבא בכלל…"
"רגע, רגע עצרי!" עצרה אמא את הבהלה, "זה בכלל לא אשמתך מותק"
"נו באמת…" זילזלתי במילותיה, "את נשמעת כמו אלה מהסרטים, הוו מתוקהה! יהיה בסדר, זה מה שנאמר לך כי אין לנו מושג מה לומר!"
"אני נראת לך צוחקת?" ענתה בצווחה, "אמא יודעת מה היא אומרת,"
ואני שתקתי, וגם היא, במשך מספר דקות מביכות שלא אשכח.
"את אהבת אותו?" שאלתי אחרי זמן מה.
"מה?"
"את אהבת את פיטר כמו שהוא אהב אותך?"
"לא כל כך…"
ושוב חזר השקט, לאורך זמן.
עברה דקה, ועוד אחת, ועוד אחת… עברו עשר דקות.
ככל שהוא עבר כך שקשקתי יותר, פחדתי על סאם, פחדתי על הכל, פחדתי עם אני בכלל אמשיך לחיות, עם סאם ימשיך לחיות, כל הבלבול הזה…
"ג'סיקה הביטי!" אמרה אמא בהתלהבות והצביעה לעבר ניידות המשטרה. הן הגיעו עם הסירנות הצווחות שלהן והתחילו להודיע ברמקולים שיצא החוצה, פיטר, שיוציא את בן הערובה, ואת כל העובדים שלו.
"תודה לאל…" נשפה אמא.
היה נשמע שהכל פתאום שקט מסביב, כאילו רק אני נמצאת כאן, רק הבטתי בפנים חסרות הבעה בבניין המלוכלך, והבנתי, שזה נגמר, הסבל, הפחד, האימה שפרצה בתוכי הכל נגמר.
הבטתי בסאם יוצא החוצה נסער, מעיף מבטים מסביב, בזמן שהשוטרים מסתערים לתוך הבניין, היה נראה כי הוא מחפש משהו… בבהלה מתמשכת, שהוא מחפש אותי.
פרצתי את הדלת באגרסיביות, לא שמעתי בקולה של אימי ורצתי אליו, בלי לחשוב. והוא הביט בי, באותן פנים חסרי הבעה, רק בוהה בי.
מאושר.
תגובות (0)