חטופים פרק 1

לפני כשלושה ימים הכל התחיל…
כולם התחילו להתנהג מוזר לידי, התלחששו כל הזמן והסתכלו עלי במבטים מוזרים, לא הבנתי מה קרה. ניסיתי לדבר עם אמא שלי על זה אבל היא הכחישה שזה קורה. הם הסתירו ממני משהו, משהו גדול.
אמא שלי נראתה עצובה ומבולבלת בשלושה ימים ההם. התחלתי לפחד, אף פעם לא הסתירו ממני דברים חשובים, הייתי הילדה הקטנה של אמא ואבא שקיבלה כל מה שהיא רוצה.
ולאחר שלושה ימים שהיו הימים הכי מוזרים שעברו עלי אי פעם, זה קרה.

"ביי אמא" צעקתי כשסגרתי את הדלת ליציאה לבית הספר.
שמעתי יבבות קלות כשנסגרה הדלת, אבל לא היה לי זמן לבדוק מה הם, כמעט ואיחרתי לבית הספר.
כשהייתי בחצי דרכי לבית הספר הבחנתי במכונית שחורה וגדולה, היא הייתה מסקרנת, היה בה משהו מוזר.
לפני שהספקתי לשים לב מה קורה, הרגשתי דקירה קטנה בכתפי והתעלפתי.

פקחתי את העיינים, הייה לי סחרחורת נוראית. לא הבנתי איפה אני.
התבוננתי מסביבי, הייתי במתחם ענק ולבן, הכל היה מצוחצח, שכבתי על מיטה לבנה גם כן והייתי מחוברת לאינפוזיה. מישהי במדים לבנים ניגשה אלי בחיוך גדול.
"שלום, אני ננסי, לך קוראים אליסון, כן אני יודעת.." היא אמרה ואני הופתעתי.
היא הוציאה לי את האינפוזיה וחץ קטן שהיה מחובר לי ליד, מיד כשהוציאה אותו נפסקה הסחרחורת.
"איפה אני?" שאלתי
"את במתחם הרפואה, אל תדאגי כולם התעוררו עכשיו"
התבוננתי מסביבי וראיתי עוד בערך עשרה ילדים בני גילי על מיטות כמו שלי, מתבוננית בחדר בבהלה.
"את יכולה להגיד לי מה קרה לי? ואיך הגעתי לפה? איך אני יכולה לחזור הביתה?" דרשתי
"מתוקה, אל תדאגי, הכל יהיה בסדר. את לא חוזרת לביתך בזמן הקרוב.." היא אמרה בחיוך המעצבן שלה.
צמרמורת עברה בגבי, מה זאת אומרת לא חוזרת הביתה? מה אני עושה פה בכלל?!!
קמתי מהמיטה והתבוננתי במראה, פחדתי מאוד, שמתי לב שאני לבושה בכותנת בית חולים.
ליד המיטה, על השידה הייתה מונחת חליפה.
זאת הייתה חולצה כחולה, מעליה סווטשרט אדום מעור, עם סמל קטן בצד שמאל שכתוב עליו: מ,מ,ל. עכשיו פחדתי אפילו יותר, כל הגוף שלי החל לרעוד. חטפו אותי?! מה קורה פה? למה כולם התנהגו אלי מוזר בזמן האחרון? הם ידעו?!!
היו גם מכנסיים אדומים תואמים.
אחד הנערים רץ לדלת היציאה, היא הייתה נעולה. הוא צרח. התחלתי לבכות, לא ידעתי מה הולך להיות.
כעבור כמה רגעים הגיע איש גבוה וקרח עם חלוק מעבדה. גם על החלוק היה את אותו הסמל.
"שלום לכולם" הוא אמר וחייך.
"אני פרנק מושיל, אני המנהל של המקום הזה. אין לכם מה לפחד, עוד כמה ימים כבר תתרגלו, אני דורש מכולם ללבוש את המדים המונחים ליד המיטה שלכם וללכת לשער האוויר הגדול, מי שלא יעשה זאת לבד, יוכרח בכוח, אני לא חושב שנצטרך עזרה מהמאבטחים, אבל אם נצטרך, אין לי בעיה לקרוא להם" הוא חייך חיוך מזוייף וצחק.
כל הנערים החלו להתבונן מסביבים, לחפש את המדים שהוא דיבר עליהם.
החזקתי את המדים בידי, פחדתי מהאיום של פרנק, לבשתי אותם במהירות מעבר לוילון שהיה ליד מיטתי והתחלתי להתקדם לכיוון השער.
ראיתי ששרוב הנערים עשו כמוני.
השער היה מסגרת עיגולית ענקית, הייתה בה מין בועת אוויר, פחדתי להיכנס אליו.
הנערה הראשונה שנכנסה בו הייתה גבוהה, רזה ושטנית, היא הייתה יפה, וכנראה גם אמיצה. כולם התבוננו בה בפחד. היא עברה דרך העשר. המראה היה נראה כאילו היא עברה בקיר בלתי נראה. לאט לאט עברו עוד נערים עד שרק אני ועוד 3 נערים נשארנו. הבנתי שאם נכנסים אין דרך יציאה. אבל ידעתי שגם אם לא אכנס יכניסו אותי בכוח. לקחתי אוויר נשמתי עמוק ונכנסתי.