חטופה- הקדמה

טיפות הגשם שנטפו על החלון, הפרו את השקט ששרר במערה. חיוכו המרושע, מבטו הזדוני, השרו פחד בליבי שלא הרגשתי אף פעם. הוא התקרב לעברי בצעדים איטיים.
אפשר היה להרגיש את הצער, הבכי והכעס של כל הנשמות שהוא כלא. מאה נשמות, מאה קרבנות, מאה משפחות שאיבדו את קרוב משפחותיהן ללא כל סיבה. הוא עמד לנצח, האופל, ולא היה דבר שיכול להביס אותו.
הנבחר, שבמשך שלוש מאות שנה לא הפסקתי לחפש אחריו. כשסוף סוף מצאתי אותו, עמדתי להיכשל.
אני יודעת שזה הוא.
הרגשתי זאת בליבי הפועם במהירות, בכל פעם שראיתי אותו. חיוך גדול ועקום נפרש על פני בכל פעם ששמעתי את צחוקו המהפנט. לא היה לי שום ספק בזה. אבל עכשיו זה כבר לא משנה, כי אני לא אוכל לומר לו את זה ולהדריך אותו.
האופל מתקרב אלי, והוא מחזיק בידו את הדבר היחיד שממנו אני פוחדת יותר מכל , הדבר היחיד שיכול להשאיר אותי משותקת. לא חיה, לא מתה.
צרחה מחרישת אוזניים הדהדה ברחבי החדר, כשהרגשתי את החומר חודר לתוך גופי. כאב צורב פילח את גופי, ודמעות עלו בעיני. גופי התחיל להתכווץ, ואולי אפילו לרעוד. הרגשתי את החום עולה ואני מזיעה, אני נשרפת.
הכאב לא מפסיק. הוא מתחזק. הוא מתחיל מידי השמאלית ומגיע לכתפי, הוא ממשיך אל ליבי וצרחה נוספת של כאב יוצאת מפי. זה מתפשט.
אני רוצה לברוח – אבל איך אעמוד ככה על הרגליים? למה זה לא מפסיק? ליבי דוהר, יבש לי בפה ואין לי אוויר.
זה נגמר. אין עוד לאן לברוח. הבזק זיכרון עולה במוחי ומחזיר אותי לתקופת המלחמה הגדולה. עשרה גברים עומדים מסביבי וקוראים לי הנבחרת. הם מספרים לי על המשימה שלי. ואמי, שעומדת כל הזמן הזה לידי, מחזיקה בידי ונותנת בי מבט מאמין. אני לא אאכזב אותה. אני לא אאכזב אותם. אני אצליח. המלחמה הזאת תיגמר היום, לא משנה באיזה מחיר, אפילו אם אני אצטרך למות.