חוזרת הביתה אוו שלא ממש(שם זמני-העלאה2)-פרק 2 בבקשה תגיבו ותגידו לי מה דעתכם

"כריס"צעקתי ודפקתי על הדלת בחוזקה.
"כריס,בבקשה תפתח לי את הדלת אני צריכה לדבר איתך"אמרתי,וחיכיתי לתשובתו אבל כלום.
"כריס אני יודעת שאתה שם תפתח את הדלת"אמרתי לו.
דלת הבית נפתחה בחוזקה,וכריס נגלה אליי מבעדה.
פניו היו סמוקים מהכעס והוא נראה כלא מאמין.
"למה עכשיו?”שאל בקול עצור.
"מה?”שאלתי אותו מבולבלת
"למה עכשיו,חמש שנים היו לך,חמש השנים מזורגגות שבהם יכולת לקחת אותי.”הוא אמר בצעקה.
"את הבטחת שתבואי לקחת אותי מהר,ואני חיכיתי לך בכל יום התפללתי לטלפון ממך,אוו למכתב.
בכל פעם שדפקו בדלת אני הייתי הראשון שקופץ לפתוח בתקווה שאחותי היקרה תחזור ותיקח אותי איתה במשך שלוש שנים הייתי הילד הדביל הזה,אבל אז איבדתי תקווה שאת תחזרי אי פעם,ופשוט הפסקתי,הפסקתי לחשוב עלייך וניסיתי להתגבר על המחשבה שאחותי,בת המשפחה היחידה שנשארה לי מסרה אותי,ועכשיו שסוף סוף הצלחתי,את חזרת אז הדבר היחיד שעולה בראשי לשאול אותך זה למה דווקא עכשיו.”
כשהוא אמר לי את כל הדברים האלה נשברתי והתחלתי לבכות.
גרמתי לו לכאב כזה גדול.
"אני מצטערת,כריס אבל הייתי חייבת"אמרתי לו בקול שבור.
"היית חייבת מה?,למסור אותי?"שאל בלעג:"למה כדי שתוכלי לפתוח בחיים טובים יותר בלי משקלו הכבד של אחיך על כתפיך, נכון?"
"זה ממש לא ככה כריס"עניתי לו בשקט,והורדתי את ראשי.
"אז איך זה היה טסה כי אני פשוט לא מבין"אמר ברוך יותר
הסתכלתי לצדדים וראיתי שכנים סקרנים מציצים מחלונתיהם כדי למצוא רכילות חדשה כדי לדבר עליה.
"לא פה,אני יכולה להכנס?"שאלתי אותו.
הוא הנהן וזז הצידה כדי שאני יוכל להיכנס לביתו.
קירות הבית היו בצבעי לבן וירוק.
צעצועים היו מפוזרים בבית כך שראו נוכחות של ילדים קטנים בבית.
כריס הוביל אותי במעלה מדרגות העץ הגדולות אל חדרו.
החדר שלו היה האחד מבין חמישה החדרים שהיו בקומה למעלה,החדר שלו היה בסוף המסדרון.
כריס פתח במהירות את הדלת הסגורה וסימן לי להיכנס.
החדר שלו היה חדר כמו של כול נער מתבגר רק גדול.
היה לו מחשב נייד,אייפד,טלפון נייד,שידה,ארון גדול עשוי מעץ,ומיטה זוגית גדולה.
"אני רוצה את האמת טסה,ובבקשה אל תשקרי לי."אמר בקול חלש.
התיישבתי על המיטה וראיתי תמונה שלי ושל כריס ממוסגרת על יד המיטה.
החזקתי את התמונה בידיי וחייכתי.
"אני זוכרת את היום הזה,אתה זוכר?"שאלתי אותו ולא חיכיתי למענה.
"ההורים לקחו אותנו בפעם הראשונה ללונה פארק,אני זוכרת איך פחדת מהרכבת ההרים שם…"
"טסה,"אמר כריס שקטע אותי ולקח את התמונה מידי והפך אותה על השידה.
"אני רוצה את האמת ועכשיו" כריס הסתכל עליי,ואני הינהנתי.
אחריי הכל לזה הגעתי לכאן לספר לו את האמת והדבר החשוב ביותר זה למה נעלמתי לו למשך חמש שנים.
"הייתי חייבת למסור אותך."אמרתי בשקט ראיתי שכריס מתחיל להגיד משהו אבל עצרתי אותו.
"הייתי,חייבת למסור אותך"החלתי לומר שוב:"כי עם לא הייתי מוסרת אותך הם היו פוגעים בהם"
הבטתי בכריס והוא נראה מבולבל מאוד:"מה?,במי?"
הסתכלתי עמוק אל תוך עיניו הכחולות ואמרתי:"בהורים שלנו"