זירת פשע-פרק 2

"מה שמך, ילד?"
"מרק-מרקוס אלנבי."
"מה אתה עושה פה במוזיאון לבדך? ועוד ילד? לי זה נשמע מוזר, אתה ךא חושב?" שאל בחשדנות.
"אהה…אני..אממ…" מרקוס לא הצליח להוציא מילה מרוב לחץ.
הוא הרגיש דחף עז לגונן על הילד, אחרי הכול, הוא עירב אותו בכול זה.
"הוא איתי," אמר ג'ספר וברגע שהוציא את המילים האלו מפיו התחרטת, "אני-אני דוד שלו."
"באמת?" שאל השוטר הראשי והרים גבות, "ולמה לא אמרתה את זה קודם?"
טיפש, טיפש, טיפש. חשב לעצמו ג'ספר בכעס.
"כי, כי לא רציתי לסבך את הכול עוד יותר."
"לי זה נשמע הגיוני," אמר השוטר השמאלי.
"טיפש, ברור שקורה משהוא," אמר השוטר הימני.
עגלי זיעה התחילו לבצבץ במצחו של ג'ספר.
השוטר הראשי בחן אותו טוב, טוב.
"משוחררים." הוא אמר לבסוף.
"מה?!" התפלץ השוטר הימני, "אתם עד כדאי כך עיוורים?"
"לא, אנחנו נפקח עליהם עין, כול הזמן." אמר השוטר הראשי והסתכל בתוך עיניו של ג'ספר.
"לכו," פקד עליהם.
מרקוס וג'ספר יצאו מקרוון התחקירים.
"תודה," הודה לו מרקוס, "תודה רבה."
ג'ספר שתק.
"איך קוראים לך?"
ג'ספר נאנח, הוא לא היה טיפוס חברותי, הוא תמיד הסתייג מכולם, הוא היה שקט וקר-זה התיאור שלו על עצמו.
"תקשיב ילד, לא עכשיו, אני עייף."
"אבל עוד שאלה אחת."
"בסדר."
"אני לא ראיתי אותך במיצג של הדינוזאורים, אז למה אמרתה את זה?"
ג'ספר ענה מיד: "כי הייתי בשירותים ואין מי שיעיד על כך ולא רציתי להסתבך."
"אהה…זה הגיוני."
"סליחה," אמר אחד השוטרים, "עוד מעט כיבוי אורות, יש שמע מרכז לינה, לכו."
ג'ספר הנהן והלך למקום שאליו הצביע השוטר ומרקוס השתרך אחריו.
המקום לא היה מלון חמישה כוכבים, האמת, אפילו לא אחד.
היה שם שקי-שינה מפוזרים, מזרונים ושמיכות ומנורות קטנות מפוזרות.
ג'ספר התיישב על שק-שינה בפינה הכי רחוקה.
מרקוס התיישב לידו.
"ילד, איפה ההורים שלך?"
"באתי לבד." אמר מרקוס ומשך בכתפיו.
"תקשיב-"
"סליחה? המקום הזה פנוי?" קטע את שיחתם אותם נערה בערך כבת גילו של ג'ספר.
"בטח," אמר מרקוס.
ג'ספר העיף בו מבט.
היא התיישבה בשק-שינה שלצד ג'ספר.
"היי, שמי קלסי ומה שמכם?"
"שמי מרקוס ושמו ג'ספר."
"אתם הולכים לישון?"
"כן, לישון, רעיון טוב." אמר ג'ספר ונשכב ועצם את עינו.
מרקוס וקלסי נשכבו גם הם וטבעו שינה עמוקה.
צווחת אישה פילחה את השקט המוחלט במוזיאון.

ההמשך יבואו?…