זה סוד – פרק 6

"איפה הייתם?! אנחנו חיפשנו אותך משוגעת!!!" רצו אילנה ועדן אל עבר איטה המפוחדת.
"אחי איפה נעלמת?" טפח ג'ייס על גבו של מייק.
"אני סתם נפלתי בדרך ומייק עזר לי לקום…" מלמלה איטה.
"אני עזרתי לאיטה, היא נפלה," אמר מייק בהיסח דעת. שני הנערים תיאמו ביניהם גרסאות אל אף שזה לא היה מתוכנן. כולם התיישבו לאכול ארוחת ערב, וכל אותו הערב מחשבותיהם של מייק ואיטה נדדו למקום אחר. איטה הקופצנית והשמחה, הייתה עכשיו שקטה ומרוכזת בעצמה, ומייק הציני והמצחיק שתמיד סיפר בדיחות על האוכל, אכל בשקט בלי להתלונן.
"מה יש לכם?" שאלה פלומה
"מה? כלום," ענה לה מייק, והמשיך לאכול. הארוחה עברה בשקט, מה שממש לא היה רגיל לאותם ילדים. דין לוסי וג'ייסון כלל לא הופיעו לארוחת הערב, (לאחר שג'ייסון טען שהוא נורא רעב), איטה עדן ואילנה לא החליפו מילה ביניהן מכיוון שהרגיוש שמשהו קרה לאיטה ואין ברצונה לדבר, וג'ייס ומייק פשוט דיברו על נושאים משעממים. כשאר הסתיימה ארוחת הערב, איטה הלכה לחדרה בלי לומר מילה.
'מה קורה לי…' חשבה לעצמה. השעה כבר הייתה מאוחרת, והגיעה שעת כיבוי האורות. כולם הלכו לישון בדממה. אף אחד לא דיבר, הם קראו את המחשבות אחד של השני…

—
הבוקר למחרת. קולות המורה הדהדו במסדרונות כמו בכל בוקר, והילדים מיהרו לקום. בבוקר זה מייק ואיטה קמו כמו חדשים – שמחים, פטפטנים, חברותיים, צוחקים. איטה הדליקה מוזיקה מהנייד שלה וכולם החלו להתארגן בכיף. אף אחד לא שאל ולא דיבר על מה שקרה בין איטה למייק ביער, וכך גם איטה ומייק עצמם. זה היה בוקר רגיל ומצחיק, עד שבארוחת הבוקר הודיעה המנהלת ששלושה תלמידים, לוסי דין וג'ייסון, לא נראו לאחר יציאתם מהיער.
"זה לא נכון, אנחנו יצאנו איתם ליער, והם חזרו לפנינו. ראינו אותם הולכים," אמר מייק.
"וראית לאן הם פנו, אדון צעיר?" שאלה המנהלת בחשד.
"מה לאן? לפה," ענה מייק, מזועזע במקצת, ולחש לאוזנו של ג'ייס:
"איזה מכוערת היא, במיוחד עם המבטים האלה שהיא תוקעת בך,"
ג'ייס בלע גיחוך וכמעט נחנק מהמים ששתה באותו הרגע, מה שמשך את תשומת ליבה של המנהלת.
"משהו מצחיק?"
"שום דבר," ענה ג'ייס והשתדל לשמור על קור רוח ככל שהתאפשר לו. לפתע לחדר האוכל, נכנסו ג'ייסון, דין ולוסי, מתביישים ומרכינים ראשם.
"הופה, הנה השלישייה הסודית," אמרה אילנה בגיחוך.
"אפשר להבין איפה הייתם?!?" צעקה עליהם המנהלת.
"היינו בחדירם שלנו מאז שחזרנו מהיער, פשוט לא יצאנו ולא עשינו כלום, נרדמנו ישר," מלמל ג'ייסון.
"טוב, אנחנו עוד נחקור את זה," שבו מהר לאוכל, והתלמידים האחרים – בעוד כחמש דקות יישמע הצלצול לשיעורים, תהיו מוכנים," הודיעה המנהלת ויצאה.
לוסי דין וג'ייסון חיפשו להם מקום םנוי בזמן ששאר התלמידים החלו לקום ולפנות לכיתות, אך לפתע עצרה אותם איטה.
"ועכשיו באמת… איפה הייתם?" שאלה במבט רעב לתשובה.
"באמת היינו בחדר," ענה לה דין.
"טוב, את זה נברר אחר כך כמו שאמרה המנהלת, תאכלו כי המורה תרשום לכם איחור בלי להתחשב. ביי," אמרה עדן וכל הילדים פנו לכניסה של חדר האוכל.
"בסוף נצטרך לספר להם," אמר דין.
"לא. אף פעם," אמר ג'ייסון, והם התיישבו לאכול את מה שנשאר.