זה הרעיון של האוקראינים -הקדמה-

"יש כאן שלוש עשר כוסות. בשתיים-עשר מהן יש רעל. באחת יש מים. למוות או לחיים; This is your choice." אמר. בחנתי בפחד את הכוסות. הן היו זהות. הנוזלים היו שקופים. הדבר האחרון שנשאר לי לעשות היה להתפלל. התבוננתי על הבבואה שלי, שנוצרה בתוך הנוזל. התבוננתי בעיניי. האישונים שלי היו מורחבים. הושטתי את ידי אל אחת הכוסות, אך התחרטתי. בסופו של דבר לקחתי כוס שעמדה ליד האמצע, הרמתי אותה וקרבתי אותה אל פי. מהו הדבר האחרון שהייתי רוצה לומר? שאלה זו הפרידה בין שפתיי לבין הכוס.
"חתולים-" עצרתי בדרמטיות.
"שולטים." לגמתי. בלעתי. התעלפתי. התעוררתי בשדה חיטה מלא פרפרים. לא יכולתי להניע איבר. השדה היטשטש ונעלם.
"הוא חסין." אמר קול בתוך החשכה.
"אלו מים!" התרעם קול צורמני.
"נראה." אמר הקול הראשון. צעדים נשמעו. אילצתי את עצמי לקום, אך הייתי חסר אונים. ניסיתי להרים אצבע, אך כאב עז זרם בגופי. הוא הלך ודעך כשהרפיתי אותה. היססתי לרגע, ואז הרמתי אותה שוב. הפעם ניסיתי להתעלם מן הכאב, והרמתי אצבע שנייה. הכאב היה חזק מדי והן נפלו. הרמתי בכל כוחי את ידי, והרגשתי דבר מה חמים. תפסתי אותו, ונמשכתי קדימה. עיניי נפקחו בבת אחת.
הבחור שישב מולי נגלה לפני.
"התעלפת." אמר.
"כן…" סיננתי.
"מה שמך?" שאל.
"סקוט." הפטרתי.
"ברוך הבא לסוכנות הביון הפרטית הגדולה ביותר בעולם." אמר בגאווה.