זאת לא אני פרק ג'

פרק ג'

כל היום אני והיא לא דיברנו, הילד המסתורי לא הגיע כלל, מה שהביא לתוצאה שהייתי לבד כל היום בבית הספר.
כשהגיע סוף היום הלכתי לכיוון הבית עד שראיתי שמשפחת קנלר מפנה את דירתה.
שאלתי את חנה שכנתי לאיפה הם עוברים, חנה הסיטה את פניה אליי ובקול שברירי שזועק לעזרה אמרה:"דברים לא טובים קורים בשכונה הזאת,זה הוא לא מקומי להיות פה.."
בעודי מסוקרנת שאלתי אותה "איזה דברים? הכול כרגיל בשכונה הזאת,באיזה שכונה הכול כרגיל?"
במהלך השאלה שלי ראינו אוטו אדום נכנס לרחוב, זה היה נראה כמו מכונית רגילה,אבל פרצופה של חנה נעשה חיוור יותר מתמיד ואמרה לי "ליאן,תאמיני לי תתרחקי מפה! ומה שלא יקרה אל תתקרבי לבית!!"
היא נתנה לי חיבוק והלכה.בפי היו עוד המון שאלות שעליהם לא הייתה לי תשובה,חנה הייתה האדם שהבין אותי הכי מכולם,ופתאום אין לי אותו,אין לי את הכתף הזו שאוכל לומר לה מה אני חושבת.
כל דעותיי היו מקובלות בפנייה, היא אף פעם אמרה לי שאני טועה,תמיד ידעה היא מה לומר. ופתאום אין לי את האדם הנפלא הזה.
התחושה של הריקנות מילתא אותי,לא חשבתי על שום דבר מלבדה.
כשהגעתי הביתה האוטו שגרם לפרצופה של חנה להחוויר חנה בחנייה מול ביתנו. ראיתי את אבא מדבר עם איזה אדם בחצר,ומצביע על הבית שכרגע נשאר ריק.
אבא הציג אותי בפני האיש ואמר :"ליאנוש,תכירי את השכן החדש,טל כהן.
בעוד אבא מתגאה בבית,וממליץ עליו לאדם זר,לאדם שלא יודע ולא ידע את העבר של הבית הזה לא יודע איזה אדם גר שם,איזה אדם חשוב מבחינתי היה שם שבגללו כנראה היא לא שם יותר!!
הייתי מלאת כעס על האיש הזה,שנכנסתי הביתה בטריקת דלת.
אחרי נכנס הביתה אבא ואמר:"מה את עושה?!את לא רואה שאני מוכר פה בית? את רוצה להרוס לי?!
עניתי לו:"אבא,איך אתה מעז? למכור בית לאיש זר! איש שכנראה העיף את חנה מהבית! האדם היקר הזה לא יהיה איתי, לידי!
איך אתה חושב שאני הורסת לך?! אבל לא. תמיד התוכניות נדלן המעפנות שלך בראש ראשונות, פעם שמת לב מה עובר עליי!?"
נכנסתי לחדר ולא יצאתי עד הערב,כשירדתי לקומה למטה אבא חיכה לי במטבח,זה היה נראה שהמון דברים לא נסגרו,הלכתי צעד צעד לאבא ופשוט הבאתי לו חיבוק,
"אבא,אני מצטערת,לא התכוונתי,השבוע הזה כל-כך לא כמו שרציתי.."
אבא קטע אותי באמצע דבריי ואמר:"כאשר שני בני-אדם רבים או יותר, כל הדברים שמצטערים עליהם אחר כך הם דברי אמת,אני יודע מה קורה בבית בזמן האחרון ולא ייחסתי את היחס שהיה צורך בו,ולכן אני מצטער".
חיוך עלה על פניי,שמחתי שהוא הבין אותי,האדם הראשון שהבין אותי החודש,ולא כמו חנה שעברה,התעסקותי עם הילד המסתורי והכי חשוב דלית שלא מבינה אותי ולא תבין אותי.
יצאתי מהבית ולקחתי מהמרפסת את כלבי לטיול קצר בשכונה,בעצם זה לא היה טיול קצר,מרוב העומס על ראשי של מחשבות,ותמונות שלי מהשבוע של איך שהגבתי איך שהתנהגתי,איך הייתי צריכה להתנהג,לא התרכזתי בהליכה לפתע הגעתי למקום מוזר,חשוך,מקום שלעולם לא הייתי בו.
השעה הייתה מאוחרת ולא ידעתי איך לחזור הביתה,הייתי בלחץ, דמעות היו בעיניי רציתי הביתה.
לפתע הרגשתי שמישהו נוגע לי בכתף וכלבי התחיל לנבוח,מתוך פחד העפתי את ידי אל אותו אדם.הוא עצר את ידי.