זאת לא אני פרק א'

פרק א'
זה קרה מוקדם בבוקר,בלי ההערות מיותרות, כל החצר הייתה מלאה בדם, ובניידות ושוטרים שמחפשים עדויות.
אני לא ידעתי שזה מה שיקרה…לא התכוונתי!לא חשבתי אפילו לרגע שזה תיהנה התוצאות.
"מה לי ולזה?,אני לא אמרתי לו לעשות את זה.."חשבתי לעצמי שבתוך תוכי אני יודעת שזאת אשמתי, רק אני! אם הייתם שואלים אותי לפני חמישה חודשים שזה מה שיקרה הייתי מעלה חיוך קטן וגיחוך ואומרת :"אני? אתם בטח טועים. אני ילדה טובה בעלת משפחה תומכת ובחיים לא הייתי מעלה על דעתי לעשות דבר שכזה"..
וכיום שאני לוקחת כמה וכמה צעדים אחורה אני מבינה שתמיד הייתי כזאת..התדמית של הילדה היפה והתמימה שתמיד מביאה ציונים טובים הביתה ובחיים לא התחצפה להוריה הייתה היא מעיין מסכה, מעיין כסוי שמהיום ההוא התחיל להתקלף ולגלות את מי שאני.
ולגלות לכל הסובבים אותי שמי שהם הכירו במהלך 16 שנים הייתה מישהי שאפילו בחלומות לא יכלו לחשוב שזאת אני.. ילדה מלאת שנאה.
הכל בעצם התחיל ביום אחד, זה היה בתאריך 1 בספטמבר היום הראשון ללימודים.
הייתי כל כך נרגשת לקראת העלייה שלי לתיכון.
דלית חברתי הטובה ישנה אצלי לילה לפני ושוחחנו על המטרות שאנחנו מעמידות לנו..
" איך את מדמיינת את השנה"? שאלה דלית כשבפנייה הייתה הבעה של התרגשות..
והוסיפה :"אני לא מאמינה שכבר סיימנו 9 שנים של לימודים ומה נותר לנו עוד 3 שנים וזה הכל? החופש נגמר כל כך מהר אני חושבת לעצמי שאולי נמשיך אותו עוד טיפה, אני עדיין לא מוכנה לעלות לתיכון..כולם מתנהגים שונה כל כך ממה שאני מכירה.."
אני ישבתי ושמעתי לדבריה של דלית והעלתיי חיוך קטן שמתווסף לו צחקוק,ועניתי לה:"אני כל כך מתרגשת אני לא יכולה אפילו להתחיל לתאר לך איך אני מרגישה לקראת השנה החדשה..הכל חדש אפילו הלוקרים!!"
שנינו התחלנו לצחוק ואז נזכרתי במשהו שהיא אמרה ושאלתי אותה:"דלית..למה התכוונת שאמרת שכולם מתנהגים שונה?זה השכבה שלנו משלוש שנים אחורה..כולם כל כך נפלאים וכייפיים, למה שהם ישתנו?
"מה את לא יודעת למה אמרתי את זה? טוב עזבי לא חשוב.. מה אמרת קודם?"
"מה אני לא יודעת?! דלית את יודעת שהדבר השני שאני הכי שונאת זה שמתחילים משפט ולא מסיימים..המשיכי..
"את תראי את השינוי מחר.."