ה1\1- סיפור חדש משלי- פרק ראשון ^^

אני לא יודע איך זה קרה. אני גם לא יודע למה. אני רק יודע שזה באמת קרה. רגע אחד רקדתי במועדון עם חבר, רגע אחר כך כרעתי ליד גופתו המדממת, וברגע הבא- הובלתי לתא חקירות במשטרה. השוטרים משכו אותי בכוח, למרות שלא התנגדתי בכלל. ידי כבר התחילו לאבד תחושה מהחוזק שבו הם לחצו עליהן. הגענו לחדר עם מראה גדולה באחד הדפנות. מנסיון, ומצפייה מרובה בסרטי פשע, הבנתי שהמראה אינה מראה, אלא חלון חד-צדדי.
"אתה מודה שרצחת את מקס ריידן?" שאל אותי אחד השוטרים. הוא היה אדם מנופח מרוב שרירים, בעל שלוש צלקות גלויות לעין (אני משער שיש עוד), שיער קצוץ, וקעקוע ארוך שיורד מכתפו, או בקיצור- אחד מהאנשים המפחידים שקיימים על כדור הארץ. "לא", עניתי, מתסכל בחשש שהשתדלתי להסתיר בעיניו השחורות למראה. השוטר השני, שהיה רז יותר, שרירי פחות, בעל משקפיים ובהחלט מאיים פחות, נאנח והתיישב מולי. "טוב. תסביר לנו מה קרה שם שוב פעם, בבקשה", ביקש, מנסה להתחבב עליי עם נימת קולו המתחשבת. נאנחתי גם אני, והתחלתי להסביר בפעם השמינית להיום. "מקס ואני הלכנו למועדון לחגוג את השנה החדשה. רקדנו, נהנינו, ואז מקס ניהיה רציני וביקש לקחת אותי החוצה בטענה שהוא חייב לספר לי משהו חשוב והוא חייב לספר אותו עכשיו. יצאתי אחריו דרך היציאה האחורית שיוצאת לסמטה חשוכה וקטנה. עמדנו אחד מול השני, כשגבו של מקס מופנה לפתח הסמטה. הוא התחיל לדבר, ביקש ממני להקשיב לו עד הסוף ולא להגיד כלום עד שהוא לא מסיים לדבר. ואז ראיתי צללית של גבר כלשהו עומד בפתח הסמטה. הוא יישר את ידיו קדימה, אז עוד לא הבנתי בשביל מה, שתי יריות אקדח נשמעו, ומקס נפל על הרצפה מדמם". מחנק מילא את גרוני. "לא היה לי שום דבר לעשות. גם אין לי שום מושג מי הייתה הצללית." המחנק התחזק. לא רק שחבר טוב שלי נרצח היום, אני גם חשוד ברצח. כן, אין ספק שה-1\1 הוא התאריך השנוא עליי. כמעט כל שנה מאז שאני בן בערך 10 משהו רע קרה ב1\1. נכשלתי במבחן, רבתי עם חבר, נפרדתי מחברה, שברתי יד, שברתי אף, שברתי רגל, שברתי את המחשב, שברתי את הסרוויס של סבתא, שברתי את האוטו בתאונה, ועוד כמה אסונות. באופן קבוע הם קרו לי ב1\1. בשנים האחרונות כבר התחלתי ממש להיזהר, ובקושי לצאת מהבית ב1\1, אבל זה לא עבד. אז השנה מקס שיכנע אותי לבוא איתו למועדון ו"לשבור", לפי דבריו," את מסורת ה1\1". אחרי הרבה ויכוחים, נכנעתי. ומסתבר שהכניעה הזאת עלתה בחייו של מקס. "אני מבין. נמשיך את הדיון הזה בבוקר. אני חושב שהרבה דברים יתבהרו במהלך הלילה הזה.", אמר השוטר החביב יותר. "אז.. אני יכול ללכת הביתה עכשיו?" שאלתי כשתקווה קטנה נפחה בי. להיות בבית זה הדבר שהכי יעזור לי כרגע. שהכי ישפר את הרגשתי. להתכרבל בסלון עם קיטי, החתולה שלי, מול טלוויזיה דולקת זה אחד הדברים שמשפרים את הרגשתי. "לא. לחשוד ברצח אסור לצאת מטווח הראייה של השוטרים" אמר השוטר המפחיד, כאילו בכוונה לפגוע בי. מבטי הושפל לרצפה בעצב. "בוא איתי דילן, אני אקח אותך לחדר הזמני שלך" אמר השוטר הנחמד, פתח את הדלת וסימן לי לעקוב אחריו. קמתי מהכיסא שישבתי עליו והלכתי אחרי השוטר לאורך מסדרון ארוך וריק. ירדנו מדרגות ארוכות ומסתלסלות והגענו לעוד מסדרון, עם תאי מאסר בשני צדדיו. עברנו על פני כמה ריקים, וכמה שהיו בהם אנשים שלהפתעתי לא נראו פושעים, עד שהשוטר פתח את דלת הסורגים של אחד התאים, סימן לי להיכנס, ונעל אותי בפנים. החדר היה יותר גדול משתיארתי שחדר כזה יהיה. היו בו שתי מיטות, כל אחת צמודה לקיר נגדי, כיור, ומדף עם כמה ספרים. לא היה לי כוח לקרוא כרגע, למרות שהדרך כלל אני אוהב לעשות את זה. פשוט נשכבתי במיטה, התכסתי בשמיכה, ורק אז הבנתי עד כמה הייתי עייף. למרות כל רעשי האסירים (אם ככה אנחנו מוגדרים בשלב זה) סביבי, הצלחתי להירדם תוך פחות מדקה, ושקעתי לשינה שקיוויתי שתיהיה נקייה מחלומות.