התרסקתי פרק 2- משפט אחרון עם האחות ודיכאון שמוביל לאקדח

ג'ו!! לא! קפצתי ישר על הכריש בניסיון נואש להציל את אחותי הקטנה אבל ללא הועיל. הכריש העיף אותי מעליו והטיח אותי למים. עכשיו שתינו היינו בסכנה אף גדולה יותר. שבעה כרישים החלו להתקרב אלי וחשפו שיניים. הכריש קפץ על ג'ו והיא ברגע האחרון קפצה. ג'וני! צעקה אלי בייאוש. תחזיקי מעמד ג'ו! אני באה!
הכרישים הקיפו אותי כמו שילדי רחוב נלחמו על חתיכת לחם יבשה ומעופשת. לא עברה יותר מחצי דקה ואחד הכרישים כבר נע אלי. עוד שני כרישים נעו אל ג'ו, אבל הכריש הגדול הרחיק אותם והם ברחו בפחד. כנראה הוא מנהיג הלהקה חשבתי לעצמי.
ספינת דיג הופיעה באופק הרחוק ועיני נצצו הן מהתרגשות והן מהמים. לא עבר זמן והם כבר לא נצצו מהתרגשות. כריש קפץ לעבר ג'ו והיא נפלה למים, הדמעות החלו לזלוג ללא הפסק וכול מה שיכולתי לעשות היה לנסות בעצמי לא להיאכל. אני אוהבת אותך ג'ו! צעקתי לעבר אחותי. קיוויתי שאלו לא יהיו מילותיה האחרונות שאחותי הקטנה תשמע. המילים האחרונות שאני אמרתי לה, המילים האחרונות שאני אומר לה בחיים. טעיתי. אלו לא המילים האחרונות שאני אמרתי לה.
ג'ו אומנם נפלה למים אבל היא כבר בת תשע, היא יודעת לשחות. ג'ו שחתה משם במהירות והמילים האחרונות שהיא שמעה היו "ג'ו! ג'ו תעזרי לי!" כריש בא אליה וטרף אותה בעודה בחיים. הכריש הגדול התקרב אל הכריש שבוודאי עדיין לא שבע ונשך אותו. קרב החל בניהם והכרישים עזבו אותי. לא עליתי למעלה. לא היה לי טעם לעלות למעלה. כבר לא היה לי אף אחד בעולם. אבא עזב ובטח כבר שכח אותנו, אמא מתה במטוס ועכשיו ג'ו נאכלה על ידי כריש. אז תגידו לי, איזה טעם יש לי כבר לחיות? נכון, אין!
נתתי לעצמי לטבוע ושתי שניות לפני שבועת האוויר האחרונה שלי עלתה אל שפת הים, חשבתי על אמא ועל ג'ו. על ההקרבה העצומה שלהן ועל כמה שהן היו רוצות שאחיה. שאשחה למעלה ואנצל את ההזדמנות הזאת, לחיות.
אבל מה הטעם לחיות בלעדיהן? לחיות בבדידות, בלי אף אחד. ברחוב. הטעם הוא לחיות בשבילן. בשביל שהקרבה שלהן לא תהיה לחינם. בשביל שכול מה שהן אי פעם עשו בשבילי לא יתבזבז על המקום בגלל שאני החלטתי לוותר פתאום. להרים ידיים. אז לפני שהבועה הגיעה אל שפת המים, אל האוויר בעל רוח הבריזה, אני עליתי. פתאום ספינת הדיג כבר לא הייתה ממש רחוקה ולמען האמת שהדייגים שלחו רשת לתפוס אותי ולהוציא אותי מים הכרישים.
כריש אחד לא קטן בא אלי ובדיוק בזמן הרשת הגיעה. הדייגים הרימו אותי למעלה ולבסוף נתתי לעצמי להשתחרר. נתתי לדמעות לפרוץ החוצה, נתתי לכולם לראות אותם. קיבלתי חדר משלי בסירה, כמו שתמיד רציתי. חדר משלי. לא אכלתי דבר ולא שתיתי. נהייתי חלשה מיום ליום, הייתי על סף גסיסה. הייתי בדיכאון. הרופא בדיוק נכנס לתא שלי לבדיקה הרגילה. הוא בדק אותי ואת מחלת הדיכאון שלי ובפעם הראשונה הוא לא אמר הכול יהיה בסדר. הוא לא אמר אל תדאגי יש לי בדיוק מה שאת צריכה. הוא לא נתן לי תה ולא כדור ולא שום דבר אחר. הוא הזיז את ראשו מצד לצד, הוציא אקדח קטן מנרתיק עור שהיה תקוע היטב בחגורתו ו…..