השושנה האנגלית פרק 2

אני יושב בבית של אמליה דירה גדולה ומרווחת בלונדון. אני עובד אצלה משהו שקרוב לשלושה שבועות. אנחנו כרגע אוספים מידע וגם בונים פרופילים של אנשים שאולי היה להם יד בדבר. לא דמיינתי לעצמי כמה קשה זה עומד להיות. עכשיו אני מבין למה אמליה אמרה לי שהיא רוצה לספר לי את הסקנדל הכי גדול ששמעתי עליו כי אבא שלה היה מקושר לכל המי ומי. אבל זה הרי ברור לא? הוא הרי אחד האנשים הכי עשירים באנגליה. כול צמרת הפוליטיקה הבריטית, אנשי עסקים, אוליגרכים כול מיניי אנשי עסקים חוקיים יותר וחוקים פחות. לכולם הוא הייה מקושר בדרך זו או אחרת. היום אנחנו הולכים לחקור בבית של אבא של אמליה פרבר מחוץ ללונדון. אולי שם נוכל למצוא משהו שיכול לקרב אותנו לאנשים שעשו את זה. האמת שגם אמליה ממש מקושרת כמו אבא שלה. הארוס של אמליה תומאס הוא הבן של איזה פוליטיקאי חשוב מאוד בבריטניה. גם הוא איש עסקים מאוד עשיר. לאמליה יש חברים ומכרים בכול חור. מה שיכול להקל על חיפוש המידע. אבל גם יכול מאוד להקשות אלינו. ויש עוד משתנה למשוואה לאמליה יש אח בריאן גריין. היא בקשר איתו אבל הוא לא בקשר עם אבא שלהם. כן גם דרמות משפחתיות לא חסרות אצל משפחת גריין. אמא של אמליה נפטרה כשאמליה הייתה בת 15 ואח שלה הייה בן 17. אחרי שנתיים אבא של אמליה התחתן ביראן הפסיק לדבר איתו מאז. זה לפחות מה שאמליה סיפרה לי. בריאן כבר לא מדבר עם אדוארד משהו כמו 11 שנים.
"טוב יובל הולכים." אמליה צועקת לי מהכניסה לבית שלה. היא כבר בטח יצאת ואז נזכרה שגם אני צריך לבוא. אני קם מהספה והולך אל הדלת. אני יוצאה מהבית ואמליה נועלת את הדלת אחרי. היא יורדת במדרגות ואני אחריה. אנחנו יורדים לחניה אני ואמליה נכנסים לאוטו שלה והנסיעה מתחילה.
"מה את חושבת שתמצאי בבית של אבא שלך?" אני שואל את אמליה.
"אני לא יודעת אולי רמזים אולי תשובות ואולי כלום." אמליה אומרת ומחייכת אלי אמליה היא בהחלט טיפוס. טיפוס שעוד לא הצלחתי לפענח אחרי נסיעה לא ממש ארוכה. אנחנו מגעים לבית של אדוארד גריין אבא של אמליה. היא מחנה את הרכב שלה ואנחנו יוצאים ממנו. הבית של אבא שלה יפיפה ומפואר. אמליה עושה לי סיור בכול החדרים. כול הבית מלאה ביצירות אומנות.
"אמליה מה יצירת האומנות הכי חשובה לאבא שלך?" אני שואל את אמליה מתוך סקרנות. אולי ככה אני יכולה להבין יותר מי הוא אביו מי הוא אדוארד גריין.
"אני לא יודעת אם הכי חשובה אבל היא כן מאוד משמעותית בשבילו." אמליה אומרת מובילה אותי אל הכניסה לחדר השינה של אדוארד כמה מטרים לפני דלת הכניסה לחדר יש פסל של חרב שקשורה בחוט דקיק שבקושי רואים. הפסל מוצג בתוך קופסה מזכוכית.
"למה זו היצירה הכי משמעותית?" אני שואל את אמליה קצת מבולבל. אמליה מחייכת ונעמד ליידי.
"זו היא חרב דמוקלס." היא אומר כאילו היא חושבת שהבנתי משהוא ממה שהיא אמרה כרגע.
"זה משל רומי של המשורר הורציוס המאה ה-1 לפני הספירה. הוא מספר על איש ששמו דמוקלס שהיה חבר של המלך סירקוזה. באחד הימים דמוקלס סיפר למלך עד כמה הוא היה רוצה לחיות כמוהו ,המלך שאל אותו אם הוא רוצה לנסות לחיות כמוהו דמוקלס ענה לחיוב. המלך הורה להושיב אותו על הכיסא הכי מפואר, לבשם אותו בבשמים הכי יקרים, לתת לו לאכול את מעדני המלך. דמוקלס הייה מאושר מכול העושר שהמלך העריף אליו. עד שהרים את מבטו למעלה ואז הוא ראה חרב שתלויה מעליו וכול מה שמחזיק אותה היא רק שערה דקיקה של סוס. דמוקלס חדל לרואת את כול העושר אשר נימצא מסביבו. המלך אמר לו שמי שחי בארמון וזוכה לכול התענוגות של החיים העלה צריך גם להתמודד עם החרב שתלויה ולדעת שואלי יום אחד היא תיפול עליו. דמוקלס כבר לא ראה עניין בעושר של המלך דמוקלס עזב את הארמון. מוסר ההשכל של המשל הוא בעצם שכול מי שיש לו כוח, עושר מרחפת מעליו גם איזו חרב תמיד יש איזה איום. אבא שלי תמיד רצה להזכיר את זה לעצמו בשביל לא להיות פזיז לו לתת לחרב ליפול אליו." אמליה מספרת כשנינו מסתכלים על הפסל.
"לפי איך שזה נראה החרב נפלה." אני אומר בטון עגום קצת. אני לא רוצה שהמשפט הזי אולי יפגע באמליה או אולי יעליב אותה.
"כן לצערי הרב מישהו גזר את שערת הסוס והפיל את החרב על אבא שלי ועכשיו העבודה שלנו היא למצוא את זה שהפיל את החרב." אמליה אומרת באיפוק יחסי למרות שיכולתי לחוש בקרירות קלה וכעס. לא בטון הדיבור אלא בעיניים שלה.
"גם טכנית לפי המשל דמוקלס לא מאמין שאפשר באמת להנות מכול התענוגות האלה כשיש את החרב הזו שמרחפת מעלייך אבל זו מחיר התענוגות ההצלחה החרב." אמליה אומרת ומחייכת אליי חיוך שבור.
"ומה את חושבת שזה שווה את זה?" אני שואל אותה מנסה לאתגר אותה. נדמה לי שאני לא אצליח להעליב את אמליה וגם אם אני אצליח לפי דעתי היא לא תראה את זה.
"רוצה לדעת מה אני חושבת יובל לוי?" אמליה שואלת ומחייכת אליי חיוך ממזרי. כאילו היא חיכתה שאני ישאל אותה את השאלה הזו.
"כן אני ישמח." אני אומר בחצי חיוך.
"אני חושבת שמעל כול אדם ואדם יש איזו סוג של חרב זו לא חייבת להיות חרב זו גם יכולה להיות סכין או אפילו מחט תפירה אבל בכול סגנון חיים יש את הסיכונים שלו. גדולים יותר או גדולים פחות גם השאלה מה סיכון בעיינך." אמליה אומרת. אני מנחש שהיא מרוצה מהתשובה שהיא סיפקה לי.
"אז שנמשיך לחפש רמזים?" אני שואל אותה.
"אולי נתפצל הראתי לך כבר את כול הבית ואם נתפצל זה יחסוך זמן." אמליה אומרת אני לא ממש בטוח שזה רעיון טוב.
"אני לא בטוח שזה רעיון טוב." אני אומר מהוסס.
"טוב לשנינו יש שעון אז עוד שעה פה ליד הפסל?" אמליה שואלת ומחייכת אלי.
"בסדר." אני עונה מחוסר ברירה. זה בכול זאת החיפוש שלה האבא שלה לא נעים לי לבלום אותה. אני לא מספיק לספור שלוש שניות ואמליה כבר הלכה מפה. אני בוחר להיכנס לחדר של אדוארד. אני מתחיל בשידה שבצד המיטה. אני פותח את המגרה הראשונה תכולת המגירה הראשונה מסתכמת במשקפיי קריאה וקופסת כדורים. ניראה לי שאלה כדורים לשיכוך כאבים. אני פותחת את המגירה השנייה. בשנייה יש ספרים. אני מוציא את הספרים בשביל לראות עם יש משהוא מתחתם. בזמן שאני מוציא את הספרים משהוא נופל מבין הספרים. אני מרים את מה שנפל מהרצפה זה ספרון כזה אולי יומן. אני מתיישב על המיטה ומתחיל לדפדף בו. זה היומן של אדוארד גריין אני חושב. אני מתחיל לקרוא מהעמוד הראשון. 'החלטתי להתחיל לכותב את היומן הזה כי אני מרגיש שחותרים תחתי. אני סומך על אמליה ובריאן שיצליחו למצוא את היומן ואז אולי הם יוכלו להבין למה עשיתי את מה שעיתי. היומן הזה עומד להיות תעודת הביטוח שלהם בשביל לשמור על ילדי היקרים שלי-' פתאום אני שומע קול של ירי. אני מכניס את היומן לכיס השמאלי של המעיל שלי ויוצא מהר מהחדר. אני רץ לכיוון שבוא אני חושב ששמעתי את היריות. "אמליה!" אני צועק. "יובל!" אני שומעת צעקה מהחדר הימני בהמשך. המסדרון ואז אני שומעה עוד ירייה. אני רץ על החדר מימין אני פותח את הדלת. "אמליה!"