noacoohen
סיפור ראשון שאני מעלה כאן :)

השושנה האנגלית פרק 1

noacoohen 13/07/2014 781 צפיות 3 תגובות
סיפור ראשון שאני מעלה כאן :)

בשביל נפשי שבאנגליה אמליה שושנה גריין כי ככה אני רוצה שתישארי.

זה יום סגריר אבל מתי לא סגריר בלונדון? היום האחרון שלי בלונדון לצערי הרב. אני אמור לפגוש אישה שהבטיחה לי סקנדל כול כך גדול שאני אפילו לא יכול לחשוב אליו. האמת רק השם שלה עורר בי סקרנות רבה, אמליה שושנה גריין. היא דיברה איתי עברית מה הפתיעה אותי מעוד. יש לה קצת מביטה בריטי ,למרות שיכולתי לשמוע בטלפון שהיא מנסה להסתיר אותו. אני יוצא מחדר המלון. יוצא לחרוב רחוב טוטנהם מטרו רחוב חד סטרי המהווה חלק של קצה של רובע הסיטי של וסטמינסטר. אני קבעתי איתה בבית הקפה בסוף הרחוב. אני מגיעה לשם לבית הקפה. היא אמרה לי שהיא תזהה אותי. אני יודעה שזה אמור לעורר לי נורה אדומה ,אבל אני בוחר להתעלם ממנה. וגם אם היא הייתה רוצה לפגוע בי אנחנו נפגשים במקום פומבי מה שלא ניראה לי כול כך הגיוני שהיא תפגע בי מול אנשים. "יובל לוי?" אני שומע קול רך שואל. אני מסתובב אחורה. אני רואה אישה צעירה ויפה. בעלת שער חום ערוך ועיניים כחולות. היא לבושה במעיל שחור שנראה מעוצב בקפידה. היא לובשת גם מכנסיים בצבע כחול כהה ומגפים שחורות. היא מחזיקה תיק שחור שגם ניראה כמו תיק מעצבים. "אמליה שושנה גריין?" אני שואל. היא מחייכת.
"כן. אבל אתה יכול לקרוא לי גם רק אמליה." היא צוחקת ומושיטה את היד שלה. אני מושיט את היד שלי גם לוחץ לה את היד. "אז שניכנס?" היא שואלת ומחייכת עליי.
"אה.. כן, כן." אני אומר ומגמגם. יחסית למישהי שאמורה לספר לי את הסקנדל הכי גדול ששמעתי עליו היא מאוד רגועה. רגועה עד כדי כך שהיא הופכת אותי ללחוץ. אנחנו נכנסים לבית הקפה מתיישבים באחד השולחנות שפונים לחלון. היא מסתכל עליי בוחנת כול תוזזה שלי.
"אז מה אתה רוצה להזמין?" אמליה שואלת אותי. אני מרגיש מאוד מבולבל.
"סליחה?" אני שואל אותה מבולבל מאוד. למה היא לא מספרת לי את השערורייה הגדול הזו שלה?
"שאלתי מה אתה רוצה להזמין." היא אומרת ומחייכת עליי חיוך נעים ומרגיע. אבל אני מסרב לקנות את זה.
"אני הבנתי מה שאלת פשוט אני לא מבין את הבאת אותי בשביל לדבר איתי על הסקנדל הכי גדול שאני עומד לשמוע בחיי. במקום לספר לי אותו את רק מושכת את הזמן!" אני אומר קצת בתוקפנות. אמליה לא מתרגשת.
"אתם הישראלים אין לכם אפילו טיפת סבלנות מה?" היא שואלת צוחקת ומחייכת אליי. "אבל אתה צודק באיזשהו מקום. אז באמת בו ניגש לעניין." היא אומרת מרימה את תיק שלה ומניחה אותו על הברכיים שלה. היא מחפשת שם משהו. אחרי חצי דקה לבסוף היא מוציאה מעטפה חומה מתוך התיק ומניחה אותה על השולחן. היא דוחפת אותה בעדינות לכיווני.
"מה זה?" אני שואל את אמליה בחשדנות.
"תיפתח תיראה." היא אומרת בטון הנעים הזה שלה ומחייכת אלי. אני פותח את המעטפה ומוציא מימנה כסף. אני מתחיל לספור את הכסף יש לי ביד 2000 לירות סטרלינג!. אני פשוט לא מאמין! משהוא כמו 11700 שקל אפילו יותר.
"זה יספיק בשביל להשאיר אותך בלונדון?" היא שואל אותי בטון רציני מאוד.
"מה- מה? מה- אני- מה לעזאזל?!" אני שואל אותה אני כול כך מופתה אני בקושי יכול לדבר.
"אני הגעתי אלייך דרך שחר גולדשטיין. היא סיפרה לי שאתה סופר כותב. שאתה רוצה להיות עיתונאי. היא סיפרה לי שאתה אחד האנשים הכי מבריקים שהיא מקירה. אז יובל לוי אני צריכה את עזרתך ואתה צריך את שלי." אמליה אומרת כשהיא מסתכל עליי ושוב בוחנת כול תנועה שלי. "הכסף הזה הוא בשביל להשאיר אותך לפחות עוד 3 שבועות בלונדון." אמליה אומרת אני לא יודעה אך להגיב. מה לעזאזל לומר היא פשוט נפלה עליי ככה משום מקום!.
"איך את מכירה את שחר גולדשטיין?" אני שואל אותה מבולבל. אני מחליט לפתוח בשאלה קלילה יחסית לשאלות שיש לי לשאול אותה.
"ההורים שלה הם חברים של ההורים שלי. הם התחברו בזמן שאבא של שחר הייה השגריר הישראלי כאן. ככה גם אנחנו נהיינו חברות. גם כשהם חזרו לישראל אני ושחר שמרנו על קשר." אמליה אומרת אני המום. אני לא מבין אך כול צרוף המקרים הזה נפל דווקא עליי.
"מה את רוצה שאני אעשה?" אני שואל את אמליה היא נשענת על הכיסא שלה ומביט על בחלון. בדיוק באותו רגע המלצרית הגיעה אלינו.
"מה אתה רוצים להזמין?" היא שואלת אותה באנגלית. "אספרסו." אמליה אומרת מהר.
"מר לוי זה בסדר אני מזמינה אותך מה אתה רוצה?" אמליה אומרת בעברית.
"קפה?" אני ממלמל בעברית מובך כמו מטומטם.
"הוא גם רוצה אספרסו וגם עוגת שוקולד. תודה רבה." אמליה מזמינה בשבילי היא מחייכת אלי.
"לפניי שבועיים נכנס לקומה אחד האנשים הכי עשירים באנגליה. אומרים שזה טבעי אבל אחד החברים שלי בבית החולים אומר שזה נגרם באופן לא טבעי. אבל ראש בת החולים אמר לו לא להתעסק בזה. הם אומרים שהמאפיה מעורבת." אמליה כבר לא רכה ונעימה כמו שהיא הייתה מקודם. היא יותר קרה ואפילו אולי קצת כועסת.
"ואך קוראים לאיש העשיר הזה?" אני שואל את אמליה. היא מסיטה את המבט שלה לחלון.
"אדוארד גריין." היא ואמרת ומחזירה את המבט אלי.
"אני מנחש שהוא קרוב משפחה שלך" אני אומר קצת מרוצה מעצמי. היא משלבת את הידיים שלה.
"כן הוא אבא שלי" היא אומרת ונאנחת.
"ואת רוצה לשים את היד על מי שעשה את זה לאבא שלך?" אני שואל אותה למרות שזו שאלה שאני כבר יודעה עליה את התשובה.
"כן אני רוצה שהוא ישלם על מה שהוא עשה לאבא שלי." היא אומרת בקור. המלצרית מגיעה עם שני האספרסו ועוגת השוקולד. היא שמה את הדברים על השולחן.
"תודה רבה." אמליה אומרת בטון הנעים שלה ומחייכת למלצרית.
" ואיך אני נכנס לתמונה?" אני שואל אותה היא מחייכת.
"אתה יודעה שאם אני אתפוס את האנשים האלה אתה תוכל לכתוב כתבה או סיפור כזו גדולה על הנושא שתהפוך אותך למפורסם. וגם אני ממנת את כול השהות שלך כאן באנגליה ואם בסוף לא נצליח לפחות תרוויח הרפתקה וגם כסף." אמליה אומרת ושוב מביטה בי במבט הבוחן שלה, המבט הזה עושה אותי קצת עצבני.
"אני לא שאלתי מה אני מרוויח אמליה אני שאלתי אך אני ניכנס לתמונה. מה אני צריך לעשות? מה את רוצה שאני יעשה?" אני שואל אותה קצת עצבני. אני לא יודעה למה אני עצבני אני מנחש שכול האווירה הזו עושה אותי עצבני. יש פה אווירה של מתח באוויר.
"אני רוצה שתעזור לי למצוא את האנשים שעשו את זה." בסוף המשפט אמליה מתחילה לשתות את הקפה שלה.
"למה אני?" אני שואל את אמליה.
"כי אתה מבריק, חכם או זה לפחות מה ששחר אמרה לי. היא אמרה לי שאתה האדם המושלם למשימה הזו." אמליה אומרת וממשיכה לשתות את הקפה שלה. "בסך הכול, כול מה שאני מבקשת מימך הוא להישאר קצת זמן באנגליה ולעזור לי למצוא את הבני זונות." אמליה אומרת בטון מעוד סמכותי.
"בסך הכול אמליה זה היום האחרון שלי בלונדון. אפילו לא יום השעות האחרונות שלי בלונדון. ואז אתה באה עליי אם ההצעה הזו וחושבת שאני יקפוץ עליה ישר." אני אומר לאמליה. אני לא יודע איך דווקא כשאני בלונדון הדבר הזה קורה? אולי זה תרגיל.
"אם אתה האדם הנכון יובל לוי אתה תעזור לי. אני לא עומדת להתחנן בפניך-" אמליה אומרת אבל אני קוטע אותה.
"אני לא ביקשתי דבר כזה אמליה. אבל את חייבת להבין שאת הבטחת לי סיפור, שערורייה שתטלטל אותי אבל במקום-" אני לא מצליח להשלים את המשפט.
"מקום זה מה יובל לוי?. אתה יודע מה? זה המספר שלי." אמליה מוציאה פתק קטן ועט מהתיק שלה. היא רושמת את המספר שלה ושמה את הפתק על השולחן. "אם תחליט שאתה רוצה לעבוד איתי אז תתקשר אלי. ובקשר לכסף שנתתי לך תשאיר אצלך על זה שבכול זאת באת." אמליה אומרת וקמה מהשולחן. אני גם קם מהשולחן. "תראי אמליה-" אני מנסה למלמל משהו.
"לא תיראה אתה יובל לוי. אני מאמינה שאם אתה האדם הנכון אתה תבחר את הבחירה הנכונה. ובבקשה תישאר לאכול את העוגה ולשתות את הקפה שלך בכול זאת אני הזמנתי אותך לקפה ועוגה. אני אמצא את זה מאוד מעליב אם לא תישאר ותהנה מהם." אמליה אומר היא פותחת את התיק שלה. מתוך התיק היא מוציאה את מה שניראה כמו ארנק. היא מוציאה מימנו כמה שטרות.
"אל תדאג יש בו גם טיפ למלצרית." היא אומרת ויוצאת מבית הקפה. אני חוזר לשבת אני פשוט בשוק. אני לא מאמין שזה קרה. אני באמת שוקל לצבוט את עצמי לראות שזה לא חלום. אני לוקח את הפתק של מספר הטלפון שלה ומכניס אותו לכיס שלי.
אני שותה את הקפה ואוכל את העוגה. אני קם מהשולחן ויוצאה מבית הקפה מבויש. איך זה שלא הלכתי אחריה?. נשארתי כמו מטומטם בבית הקפה לשתות את הקפה ולאכול את העוגה. אני לא מאמין שזה קרה לי. אני חוזר לחדר המלון שלי. אני לא יכול להפסיק לחשוב על מה שקרה אני לא יכול להפסיק לחשוב על אמליה. אני ניכנס למקלחת עוד כמה שעות הטיסה שלי. אני יוצא מהמקלחת ומנסה לתופס תנומה קלה. אבל אני לא מצליח לעצום עין כול הזמן חושב על אמליה שושנה גריין הזו. באמת כשאני יתפוס את שחר אני פשוט עומד לקטול אותה. אני קם מהמיטה עוד 4 שעות הטיסה שלי. אבל אני לא יכול לטוס. אני יודעה שהיא תרדוף אותי גם בארץ. אני קם אני מרים את המכנסיים שלי ושולף מהם את הפתק עם המספר שלה. אני מחייג אליו מהטלפון של המלון. צליל החיוג נשמעה פעמיים.
"הלו?." אני שומעה מתוך השפופרת. אני עומד להתחרט על זה נכון?.
"היי אמליה זה יובל אני נישאר. אני אעבוד איתך." אני אומר בקול מהוסס.
"אני שמחה מאוד שהגעת להחלטה הזו יובל לוי." אמליה אומרת בטון הרך שלה.
"אמליה אני עומד להתחרט על זה?." אני שואל אותה עייף ומיואש. אני לא יודעה למה אני שואל אותה וסביר להניח שאני ארגיש אחר כך טמבל ששאלתי אותה. אבל השאלה הזו פשוט נפלטה לי מהגרון.
"אני לא יודעת. אתה חושב שאתה עומד להתחרט?" היא שואלת אותי זה נשמעה שאילו היא מאתגרת אותי.
"גם אני לא יודע." אני נאנח.
"טוב יובל לוי אני אדבר איתך מחר נתחיל לעבוד על הפרויקט שלנו?. תהייה השותף החדש שלי." אמליה אומר אני יכול לדמיון אותה מחייכת חיוך של ניצחון.
"כן. טוב. ביי אמליה שושנה גריין השותפה החדשה שלי." אני אומר סוגר את הטלפון ומתרסק על המיטה סוף כול סוף אני מצליח להירדם.


תגובות (3)

*שומעה=שומע
*שניראה=שנראה
*לבשה=לובשת (כתבת בצורת הווה ופתאום עבר לעבר במילה הזו)
*עליי=אליי
*טיק=תיק
*מכייחת=מחייכת
*מקירה=מכירה
*ניכנס=נכנס
*מימך=ממך
*תיראי=תראי
*תישאר=תשאר
~~
אני יודעת שאלו טעויות ממש קטנות, אפילו שזו רק י' אחת. אני לא בטוחה אם אפשרי לכתוב גם ככה…
הערה קטנה: לא עושים לאחר סימן קריאה/שאלה- נקודה.
יש לך כתיבה יפה מאוד. מלאת תיאורים, מוחשית ובעלת משלב שפה גבוה. יישר הכוח!
מצפה לפרק הבאה, סקרנת אותי :)

13/07/2014 16:44

    היי אני שמח שהסיפור מעניין. בנוגע לשגיאות כתיב אני ישים לב יותר לעניין הזה אני פשוט דיסלקטית אז לפעמיים מלפתק פו או שם שגיאת כתיב. תודה על הביקורת אני ייקח לצומת לבי מקווה שאני יצליח לעניין גם בפרק הבא ;)

    14/07/2014 01:43

ערוך=ארוך
אך=איך
יתפוס=אתפוס (אותיות אית"ן)
יש לך עוד כמה שגיאות כתיב אני מצטערת שאני לא מפרטת אני פשוט עייפה הבכתיבה והתיאורים ממש יפים מחר אני אמשיך לקרא אני פשוט הולכת לישון לילה טוב

14/08/2014 22:36
16 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך