השורדים האחרונים חלק ד' – אחרון

וולטר פתח את דלת המקלט ולנה ושרה ירדו במדרגות עם מצרכים ובקבוקי מים. הם מצאו עגלה במחסן שאיפשרה להם להביא כמות מוכפלת של מצרכים.
הכאבים נחלשו והדופק חזר לסדרו, התיישבתי על המיטה וליטפתי את פניו של דנצ'ו "שמעתי קולות קודם, הם חזרו?" דן הנהן וענה "כן, הם הביאו הרבה אוכל ומים" חייכתי אליו. הורדתי את השמיכה ויצאתי מהחדר, ראיתי אותם יושבים על הרצפה ואוכלים מקופסאות שימורים "איך את מרגישה?" ווטלר שאל "יותר טוב" עניתי אבל בליבי ידעתי שזה עדיין לא נגמר.
התיישבתי לידם וסרר שקט של אכילה. שרה שברה את השקט "מחכה לנו יום מיוחד, אנחנו צריכים לאכל ולצבור כוחות" לנה ווולטר הסתכלו אחד על השני ואני הרגשתי שפספסתי משהו. "למה מיוחד?" שאלתי. שרה הגיבה במהרה "את יודעת שיצור התקיף אותנו היום?" הייתי המומה "מה?איזה יצור?" וולטר ענה במקומה "יצור מפחיד כזה שדומה לכלב רדף אחרינו, למזלנו לשרה יש חרב בתוך המקל הליכה והיא הצילה אותנו" הופתעתי לטובה "וואו שרה, כל הכבוד" אחרי דקה חשבתי עוד על המקרה "אז בטח יש עוד כמוהו, אנחנו צריכים להתמגן", שרה ענתה לי בהתנשאות "כן הבאנו סכיני מטבח שמצאנו במחסן. כל אחד שייצא החוצה ייקח איתו סכין". וולטר המשיך בפה מלא תירס "כן ובפעמים הבאות נחפש גם נשקים יותר יעילים". ליטפתי וקירבתי אליי את דנצ'ו, עלו לי מחשבות אופטימיות לעתיד הצופן לנו, אחרי כל מה שעברנו נראה שדברים מתחילים להסתדר. אני כבר לא אהיה תלויה בשום סם, סופסוף אני אהיה אמא לדוגמא עבורו.
עבר עליי לילה קשה מלא בכאבים ודקירות, לא נתתי לדן לישון לידי, רציתי שיפסיק לדאוג ולהתבגר. בבוקר כולנו אכלנו לחמים עם שעועית ותירס, החזקנו ידיים והתפללנו לס"מ שיגן עלינו בחיפושים היום, והודנו לו שהשאיר אותנו בחיים.
וולטר הציע שאני והוא נצא לחפש ולנה ושרה יישארו. לא הבנתי מה יש להן להישאר אבל הסכמתי, לא הרגשתי נעים על היומיים הקודמים שהייתי במצב גרוע והם דאגו לי. במהלך ההליכה דיברתי קצת עם וולטר אבל הוא נמנע להסתכל לי בעיניים, ודיבר בשקט "וולטר מה קרה?" הוא היה המום "מה קרה?" שאל בחזרה. "אני לא יודעת, אתה מתנהג מוזר", הוא ענה לי באסרטיביות "הכל טוב באמת". התשובה שלו גרמה לי לחשוד בו יותר.
התקרבנו לסופר הישן ווולטר התחיל לרעוד, הוא הבחין שאני קלטתי והסביר "א..אני פשוט נזכר, במה שקרה פה אתמול, זה היה.. מפחיד" הסתקרנתי מהיצור הזה, באיזשהו מקום רציתי לראות אותו. מההריסות שלידנו הגיח יצור וולטר אמר בקול מפוחד"זה…זה הוא!" אני הסתכלתי וראיתי שהוא דומה לכלב אבל הוא הלך מוזר. הוא התקרב לעברנו במהירות, שנינו שלפנו את הסכינים וחיכינו דרוכים, את העגלה שמנו מקדימה כקו הגנה. הכלב רץ לכיווננו וולטר רץ ימינה והכלב אחריו, אני צריכה לנצל את זה שהוא התבייט על וולטר כדי לנצח אותי. פתחתי לעברו בספריט והפתעתי אותו מהצד, אספתי את כוחותי ודקרתי אותו חזק בבטן. הסכין נשארה בו והוא הסתובב אליי בקול מאיים. הלכתי אחורה, הוא המשיך להתקרב לעברי כשהוא מחרחר בקול מפחיד, מותיר אחריו שובל של דם שחור. לא היה עליי עוד נשק, גופי החל לרעוד והרמתי בזריזות אבן מהרצפה כדי לזרוק עליו. הוא כופף את רגליו האחוריות כדי לזנק עליי. וולטר תקף אותו עם הסכין שלו. נעץ אותה בצד גופי השני. הכלב הסתובב לוולטר כשהחירחורים נשמעים חזקים יותר. מתחתיו הצטברה שלולית שחורה שנזלה ממנו. הוא ניסה להמשיך ללכת אבל נפל.
אני ווולטר לא הפסקנו להתנשם, הלחץ התחיל להשתחרר והדפיקות הלב נרגעו. הסתכלתי על וולטר, ראיתי שהוא אדום עם דמעות בעיניים "וולטר אל תדאג אנחנו נביס אותם אחד אחד". וולטר לא הפסיק להתנשם ודיבר לא ברור "א..אנחנו לא נשרוד את זה. בסוף כשיתקפו אותנו להקה אנחנו נמות". הוא העלה את הטונים "אנחנו ניכחד בגללם!!" אחזתי בכתפו ואמרתי לו בביטחון, "וולטר זה לא הזמן להיות פסימי, העולם נחרב ואנחנו צריכים לשרוד, בכל המובנים". הדמעות ירדו מעינייו, ניסיתי לעודד אותו ואמרתי"מי שמחליט להישאר בחיים ולהיאבק, ישרוד".
וולטר התחיל לרעוד, לא הבנתי מה נכנס בו, זה לא התאים לו. לפתע הוא אמר "שרה", לא הבנתי אותו "מה שרה?". הוא התחיל לבכות ונפל על הברכיים "אני מצטער מריה, אני מצטער". הרגשתי שמשהו לא בסדר, "על מה אתה מצטער?". קולו רעד הוא ניסה לדבר דקה, עד שלבסוף הצליח "היא הבטיחה לנו ש…שלא יגיעו עוד יצורים". התחלתי לרעוד, הבנתי שמשהו פה לא בסדר. וולטר גמגם עד שלבסוף הצלחתי להבין "הילד שלך.."

רצתי בכל כוחי, לא הרגשתי שום כאב, נגמר לי האוויר השרירים רצו להפסיק אבל לא יכולתי. הייתי במירוץ נגד מלאך המוות והייתי חייבת להשיג אותו. לא הרגשתי את הזמן, כאילו הכל קפא ואני רצה עד אינסוף. במוחי עבר בלי סוף פניו המתוקים של דן, של הילד שלי. דמעות היו לי בעיינים חיכו להתפרץ, אבל לא נתתי לעצמי להישבר, אסור לי לבזבז שנייה במירוץ אחר נשימתו של דן.
ראיתי עשן מגיע מכיוון המקלט, רצתי והמשכתי בסחיטה המסיבית של גופי. התחלתי לראות את האש, לא הרגשתי יותר את הרגלים, לא הסתכלתי על כלום חוץ מעל העשן. ככל שהתקרבתי ראיתי שהעשן מגיע ממדורה.
צעדיי החלו להאט ומשהו בי נשבר,
נפער בי תהום, צעדיי נעשו כבדים יותר ויותר
ראיתי שם את דן, ראיתי אותו שרוף.
שרה עמדה ליד ולנה עם בכרייה על האדמה. כבר הייתי קרובה אליהן ואליו. הרגשתי שהקול נעלם לי מהגרון. לא יכולתי להגיד, לצעוק.
לא הפסקתי להתנשם, שמעתי צפצופים באוזניים.
הלב שלי נאטם, לא הרגשתי דבר.
עמדתי שם והסתכלתי עליו, על מה שנהיה ממנו. דמעות שטפו אותי אבל לא אמרתי כלום.
עמדתי שם דקות ארוכות ורק הסתכלתי עליו. שרה הסתכלה עליי במבט אטום, הרגשתי את הרוע נשפך ממנה ומכסה את כל האדמה סביבה. לנה לא יכלה להסתכל עליי, או עליו, היא קברה את מבטה ברצפה.
רציתי לצעוק עליהן, להרוג אותן, לעשות…משהו. אבל לא הצלחתי כלום, קפאתי שם. אני לא עיקלתי שהילד שלי מת. לא ידעתי איך אצליח להמשיך עוד משהו בחיים. בערה בי הנקמה, לא אכפת לי יותר לבנות עולם טוב יותר מהמאמינים של סמאל. מזה שווה כשאני בלעדיו.
אגרתי את שארית כוחותי כדי לנסות להוציא מילים מהגרון החנוק שלי "…למה?" שאלתי כשאני ממשיכה להסתכל על עורו השרוף של דן, דמעות לא מפסיקות לזלוג מעניי. הרגשתי את הלב שלי נמחץ ונמחץ. כאב לי בכל הגוף.
שרה לא התקרבה אליי ודיברה בקול מכני "אני מצטערת מריה, אבל לא יכולתי לתת לו להתקיים בעולם החדש, גם לוולטר צופה עתיד דומה" הזזתי את מבטי לכיוונה, עיניי נפערו. מאיפה האישה המשוגעת הזאת ממציאה את זה?? מזה אין לו מקום בעולם? מי היא חושבת שהיא שתחליט על חייו של הבן שלי. הרגשתי את הזעם בוער לי בגוף, התחלתי ללכת לכיוון שרה וצרחתי עליה בכל כוחי "מי את חושבת שאת?!!" המשכתי ללכת בצעדים מהירים ועצבניים לכיוונה, שרה החלה ללכת לאחור, עכשיו צעקתי יותר חזק, הקאתי את כל מה שהרגשתי עליה "את תחליטי על הבן שלי??את!!".
שרה נראתה מפוחדת מעט והלכה אחורה כשהיא אוחזת במקל שלה ומייצבת את עצמה. "את לא מבינה? גברים הם אלו שגרמו לכל הבעיות בעולם שלנו, הם אלו שאונסים, הם אלו שעושים מלחמות הם אלו ש.." קטעתי אותה וצרחתי את נשמתי "הוא רק ילד!!!! הוא לא עשה שום דבר רע לאף אחד!!!". לא יכולתי לשלוט בעצמי הייתי כמה צעדים משרה וכל מה שרציתי זה לתפוס לה את הראש ולדפוק אותו באבן, רציתי לדרוך על הפרצוף שלה, פעם אחר פעם עד שלא יהיה אפשר לזהות אותה.
שרה הגבירה את קולה וענתה לי בחוצפה "זה מה שסמאל אמר לי לעשות, הוא אמר שחייבים להרבות את הכוכב רק עם נשים". נעצרתי לשניה מהטימטום שיצא לה מהפה ועניתי לה בקול מזלזל "זה בכלל לא הגיוני, את אישה חולה. את זאת שצריכה למות" התקדמתי לעברה בנחישות, הרגשתי את העצבים בתוך כל הגוף שלי רציתי להתפוצץ ולשבור אותה כבר. הייתי צעד ממנה, תפסתי בעורפה בחוזקה, עיניה נפערו ונראו מפוחדות. באתי למשוך אותה חזק ולהפיל אותה לרצפה אבל לא יכולתי.

נעמדתי שם, עם היד על העורף שלה, שהחלה להישמט לי.
לא יכולתי לזוז.
הסתכלתי על הבטן שלי וראיתי את החרב של שרה נעוצה בי עמוק בבטן,
הכוחות נעלמו ממני, הדם קפא.
ראיתי את שרה מעורפל, את החיוך הזדוני שלה.
לנה קפאה במקומה, מבועתת. חסרת אופי שלא עשתה דבר כדי למנוע משהו מכאן.
ידעתי שהם הולכים לאבדון, אחרי שרה.
נפלתי לרצפה עם מחשבה מנחמת אחת
אני מצטרפת לדן.