הרפתקאות נסתרות

היה זה רגע לא קל בשלב של החיים שלי,אחרי התאונה שאיבדתי את הוריי חשכו עיניי המוח שלי בבלאק אחד גדול ,קשה לי לאכול,לנשום כמו שצריך ,להתרכז ולהקשיב לאנשים. במהלך חודש אחד הספקתי להתרחק מכולם לאבד את החברות הכי טובות שלי ופשוט לשקוע בדיכאון עצמי .
כרגע אני בחדר חשוך מתבוננת לתקרה ופשוט לא מפסיקה לדמיין את הרגע שכל החיים שלי נגמרו מול עיניי. רק עכשיו אני מבינה כמה לא הערכתי את החיים שהיו לי לפניי כמה שהכל היה טוב ותמיד אבל תמיד חיפשתי משהו רע שיוריד לי את המצב רוח. עכשיו אני יודעת מהו דיכאון אמיתי,אולי אני סתם מכניסה את עצמי לזה והכל בראש שלי בסופו של דבר אבל להדחיק את העובדה שההורים שלי אינם זאת לא אופציה עבורי.
מחר יום גדול עומד בפני ,יום חורץ גורלות.
מחר אני מגיעה לבית אומנה ,מפחדת שלא אדע להתרגל ,שלא ארגיש רצויה במקום בו אשהה עד גיל 18. אבל מה שכרגע עולה במחשבותי זה מה שאמור לקרות יקרה ומה שיקרה הכל לטובה.
לאט לאט שוקעת לתרדמת עמוקה..
____________________________
מתעוררת מצליל הפעמון ,קמה בתשישות יתר ופותחת את הדלת. הגיעו לקחת אותי.
מתלבשת זריז,לוקחת את הדברים שלי ואומרת שלום לסבתא שלי.
נכנסת לאוטו מסתכלת מבעד לחלון וחושבת לעצמי ״זהו יום גדול עבורי. יום שבו החיים שלי משתנים מן הקצה אל הקצה,הולכת להיות לי משפחה חדשה״.
תוך 30 דקות מגיעים אל האזור, לוקחת את המזוודה הענקית שלי ונכנסת לתוך הבית החדש שלי.
פתאום מגיחה אישה מחדר האוכל לא יכולתי שלא להבחין בשומה הענקית שמתבצבץ מתחת לאפה.
״בוקר טוב יקירתי ברוכה הבאה אל בית האומנה ״טוהר״ את בטח לורן? ״
עניתי בהנהון .
״בואי אני אעשה לך סיבוב בבית החדש שלך״
הרגשתי קור אפל וצמרמורת .
הבחנתי בכמה קירות ורהיטים סדוקים.
״זה החדר שלך יקירתי,הרגישי בנוח״.
״תודה גברת…״
״מנלטון ברשותך״
נכנסתי לחדר הנחתי את המזוודה והתחלתי לעשות סיור קצת בחדר.
אחרי כ2 דקות שמעתי דפיקה חזקה שבאה מהקיר שמול מיטתי קיבלתי צמרמורת ופיק ברכיים,קפאתי במקום.