הקעקוע – פרק 9

~נקודת מבטה של קטלין~
רצנו אל תוך היער החשוך. לא העזנו לעצור. הרגשתי כאילו העצים סוגרים עלינו לאט לאט. ממש נבלענו בתוך האפלה של היער המפחיד.
מה שבטוח שמעכשיו – אין דרך חזרה.
החזקתי בידו הרועדת של אופק. הוא נראה נורא. הוא לבש אך ורק חולצה קצרה ומכנסיים ארוכים. על שערו השחור כבר נחה שכבה גדולה של שלג לבן. ידיו כבר קיבלו גוון כחלחל מעט אך הוא לא עצר. הוא היה נראה ממוקד יותר מאי פעם.
"ל-ל-לאן אנחנו רצים?" שאלתי בגמגום קל. מפי נפלטה עננת אוויר קפואה.
"רחוק מכאן." הוא ענה בהחלטיות ולא הפסיק לרוץ לשנייה. הוא אפילו לא הביט בפניי. הוא הדאיג אותי מאוד. מאז ש… הנערה המוזרה הזו ירתה באיש הוא לא התנהג כמו עצמו. הוא היה קר ונוקשה.
קולות יריות נשמעו מאחורינו. פלטתי אנחה קלה ורצתי קרוב יותר אליו. אופק התקפל מעט בכל ירייה.
"בואי." הוא הצביע על שביל קטן שהיה קל מאוד לפספס. הוא היה מוסתר מאחוריי כמה עצים קטנים וחשופים והרבה מאוד שלג, אך שביל האבנים האפורות הקטנות לא חמק ממנו.
"נלך משם." הוא קבע. הוא הדאיג אותי יותר מכל רגע רגע…
"בסדר." הנהנתי בראשי והעברתי יד בשיערי כדי להוריד מעט מהשלג שהצטבר עליו. הוא תפס בידי והמשכנו לרוץ בעקבות האבנים.
מבטי לא נח מהעצים הגבוהים אשר כבר קיבלו בעיניי גוון שחור. הרגשתי כאילו כל רגע מישהו יקפץ מתוכם ויתפוס את שנינו.
"מה יקרה אם ימצאו אותנו?" שאלתי בפחד.
"לא יקרה. אני לא אתן לזה לקרות." הוא אמר בהחלטיות. "אסור לנו לעצור."
רגליו כבר התחילו לרעוד. נראה היה שאם ימשיך לרוץ עוד זמן מה, גופו לא יעמוד בזה.
הוא נראה כל כך נחוש, כל כך כועס.. זה בגללי?
לא. זה משהו אחר. הם עשו לו משהו?
"מה הם עשו?" שאלתי ברעד קל. הוא רק המשיך לרוץ.
"אופק, מה הם עשו לך?" קולי גבר ואף רעד יותר ממקודם. הם עשו לו משהו, זה בטוח.
והוא לא רוצה לגלות. לאט לאט אופק עצר את צעדיו ואני עצרתי כמוהו. הוא התנשם בכבדות ובהה ברצפה. הקור העז כבר נכנס אל תוך ריאותיו וקרר אותו מבפנים.
"מה הם עשו?" דמעה קטנה איימה לנזול על לחיי.
"הם.." קולו עמד לבגוד בו ולהישבר. יכולתי לשמוע את זה. "הם הרגו את אמא שלי…" הוא לחש. פניו התעוותו מכאב כשנזכר בכך. הוא התיישב על האדמה הלבנה וחיבק את רגליו.
"הם היו אחריי והם ניסו לתפוס אותי. למזלי הייתי בחדרי ונעלתי אותו כשראיתי שהם עילפו אותה. מצאתי את היומן של אבא שלי. היו בו את כל התמונות, את כל המספרים! התיבה שלו. הם בטח אחראיים גם למותו." הוא עצר ובהה בעץ הגדול שעמד מולו.
"הם שרפו את הבית. הצלחתי לצאת ממנו בזמן בדרך פלא ואז," הוא הביט בי במחלה. "ואז את הגעת. אבל.. אמא שלי נשארה בפנים… הם לקחו ממני הכל." קולו נשבר. הוא רעד – לא הייתי בטוחה אם מהקור או מהכאב, היה כואב לו לדבר על זה.
"אופק…" מלמלתי בשקט והנחתי את ידי הקטנה על כתפו. לא ידעתי מה להגיד.
"אני אמצא את כל הילדים המסומנים." הוא קם מהאדמה, משאיר אותי יושבת ומבוהלת מהתנהגותו. "גם אם זה יעלה בחיי."
קולות יריות נשמעו מהמשך השביל. קמתי במהירות ונצמדתי אל העץ.
"מי זה?" לחשתי אליו. התקרבנו אל הקולות בדממה. נגלה בפנינו בקתת עץ קטנה. האורות הדולקים שבתוכה הוכיחו לנו שמשם הקולות.
אופק סימן לי לבוא אחריו והתקרב אל תוך החלון הקרוב ביותר. זחלתי אחריו ונצמדתי אל החלון.
"….אני חיפשתי אותם. אני רציתי להביא אותם אלינו." הקול היה מוכר.. מוכר מידיי.
"אתם באמת רציתם שהוא יהרוג אותם?! באמת? אני לא חושבת…" הרמתי את גופי קלות כדי להציץ בחלון. נערה אדמונית בעלת עיניים אפורות ובגדים שחורים עמדה בתוך הבקתה הישנה והמעופשת. היא נראתה מאוד בטוחה בעצמה.
זו היא! הנערה!
"אז איפה הם עכשיו?" איש גבוה ושרירי עמד מולה. הוא החזיק בידו אקדח.
"כי זה מה שקורה שחייל רפה שכל מחליט לעבוד לבד! הם תפסו את הרובה שלו, ירו בו וברחו לנפשם. עד שהגעתם הם נעלמו בצללים." היא שלבה את ידיה בביטחון.
רגע.. היא מסגירה אותנו?!
היא עובדת אצלם!
האיש הנהן. "יפה עשית, לורי. לאן הם הלכו?"
"הממ…" היא לחשה ובהתה בתקרת הבקתה. "הם הלכו.. לכיוון היער."
"הא," האיש גיחך – בצורה מאוד מפחידה. "אין סיכוי שהם נכנסו ליער. הם ימותו תוך כמה שעות. ואם הם כן – אנחנו נמצא אותם לפני זה. אין להם לאן לברוח." אופק הביט בי באימה. יכולתי לקרוא את פניו.
'אנחנו חייבים לברוח מכאן.'
לפתע לורי תפסה את עיניי. היא הביטה בי באימה. ישר הורדתי את ראשי והתחבאתי מאחורי החלון. אופק הביט בי פעם נוספת בפחד. לחשתי לו בלי קול.
'היא ראתה אותי!!'
"מה? מה יש לך, לורי?"
"אתה רוצה אותם? בבקשה, אני אדאג לכך." קולה היה בטוח וחזק.
אנחנו חייבים ללכת!
האיש גיחך. "איך את יכולה להיות כזאת בטוחה שתמצאי אותם ראשונה?"
"לא יודעת.. לי יש את הדרכים שלי…" היא לחשה.
"רוצה אותם בבקשה. כל מה שאני רוצה זה את הרובה שלי בחזרה. אני מתגעגעת לקטן הזה…" היא לחשה. האיש רטן וזרק משהו באוויר.
קול מתכתי נשמע כאשר החפץ נחת בידיה של לורי. "תודה. אה, ואתה רוצה אותם? תסתובב."
"מה את רוצה ממני, לור-" הוא עצר כאשר ראה את פנינו. שפתיו נמתחו לחיוך גדול.
"אוי לא." לחשתי. אופק הביט בי באימה. "רוצי."
"תתפסו אותם!"