הקעקוע פרק 7

"נכון, ילד. היא צודקת." קול נשמע מקצה החדר. האיש החל לקום מהרצפה הקרה. על פניו הופיעו חבורות קלות ודם קל ניתז מסביב לצווארו. הוא הוציא אקדח וכיוון אותו על שנינו.
"חבל שככה זה ייגמר, ילד.." הוא לחש ועצם את אחת מעיניו לדיוק.
הסתכלתי על קטלין בדאגה. אני לא מוכן שמשהו יקרה לה!
זו אשמתי.
"אז…. מי רוצה למות ראשון?"
……………………………………………………………………….
~אופק~
הוא הביט בנו בשביעות רצון רצחנית. האקדח היה מכוון אל שנינו.
עיניו התרחבו בשנאה, אך בסיפוק. קטלין עמדה קרוב אל גופי. היא רעדה, הרגשתי בכך. מבטי לא נח ממנו.
"נו? אף אחד לא מתנדב?" הוא הניף את האקדח שלו כשדיבר. ידיי רעדו קלות, אך הדבקתי על פניי מבט ממוקד.
"הא," הוא גיחך. "אני מבין. אז אני אבחר." הוא כיוון את האקדח לכיוונה של קטלין.
"למות.. לא או למות..? למות.. או לא למות..?" הוא לחש בכל פעם שהעביר את כיוונו של האקדח ממני לקטלין. היא חיבקה את ידי בפחד והתייפחה בשקט.
"בחרתי." הוא הכריז ולאט לאט הוא עצר את האקדח לכיווני. עיניי נפערו בבהלה. צעדתי באימה כמה צעדים אחורנית והתרחקתי מקטלין שעמדה בפינת החדר. אבל זה לא משנה.
אין לי דרך לברוח.
"להתראות ילד.." הוא אמר ועצם את עינו.
"תתכופף!" קול נשי צעק מאחוריי. לא חשבתי. זינקתי על הרצפה וכיסיתי את ראשי. קטלין הסתובבה לראות את בעל הקול והתכופפה ישר אחרי.
קול ירייה מחריש אוזניים נשמע מאחוריי. האיש שעמד לירות בי פלט השתנקות קלה. בין בטנו לבו חור גדול ואדום רק גדל.
"את…" הוא לחש והצביע ברעד. "את בו-!" הוא לא יכל לסיים את המילה. ירייה נוספת כוונה לכיוונו והוא נפל אחורנית ברעש רב.
היה ברור לכולנו שהוא לא יקום.
קמתי בזהירות מהרצפה, אך לא הסתובבתי.
הייתי המום מידי.
"מי את?!" קטלין צעקה והצביע על הדמות שמאחוריי. צעדים קלים נשמעו מאחוריי והתקרבו אל קטלין.
"אני אני." קולה היה סרקסטי מעט. "זה מספיק טוב."
הסתובבתי לעברן. נערה גבוהה נחשפה בפניי. עיניה האפורות הביעו סיפוק עצום, שערה האדמוני הארוך והחלק נפל על כתפה ברשלנות. היא לבשה מכנסיים שחורים והמעיל השחור הסתיר את חולצתה.
"אתה בסדר!" קטלין צעקה ורצה אליי.
"א-א-את בסדר?" אמרתי כשחיבקתי אותה. היריות עדיין הדהדו באוזניי. היא הנהנה להסכמה. הבטנו שנינו בנערה המשונה. "למה עשית את זה?" שאלתי אותה. היא רק הרימה את כתפיה.
"כי רציתי. חוץ מזה, אם באמת הייתה לי סיבה למה שאומר?" עיניה האפורות הביטו בי בשמחה סרקסטית משונה. ניסיתי לקרוא את פניה ולהבין למה היא באמת עשתה את זה, אך לא הצלחתי.
"פחחח," שמענו קולות מוזרים וחסרי משמעות באים מכיוון האיש השוכב. "אתה פה?" קול רם בקע מכיסו.
"הצלחת לתפוס את הילד? הבוס רוצה אותו כבר!" שתיהן הביטו בי.
"אנחנו באים אליך! רות סוף." הקולות הפסיקו. הנערה המשונה הוציאה את המכשיר מכיסו של האיש וניפצה אותו על הרצפה.
"עכשיו, אם אתם רוצים לחיות בואו אחריי!" היא הניפה את ידה לצדדים כאומרת לנו לעקוב אחריה והתחילה לרוץ. אני וקטלין התחלנו לרוץ אחריה.
השלג הכבד והקור העז הכו את פנינו כשפרצנו מהדלת. התאבקתי לרוץ בשלג הרב.
אין לנו הרבה זמן.
"בואו כבר!" האיצה בנו הנערה. יופי לה. לה יש מעיל. אני לבוש בחולצה קצרה ובג'ינס ארוך.
צפירות נשמעו מרחוק. לא היו מקום לטעויות.
אנחנו חייבים לברוח.
"הם פה! רוצו!" היא צעקה. הרוח הכתה בפניה והעיפה לצדדים את שיערה הג'ינג'י.
"יש שם יער!" היא הצביעה על אזור מימינה – עצים גדולים וארוכים מכוסים בשלג. מסתור מושלם.
"רוצו! ותתחבאו שם!" היא האיצה. על פניה נראה שמץ דאגה.
"מה אתך?" שאלתי.
"אני אסתדר. רוצו!"
הנהנתי להבעת תודה. תפסתי בידה של קטלין ושנינו רצנו אל כיוון היער עד שנעלמנו האפלה.

~לורי~
הנער והנערה בעלי הסימן הצליחו להימלט.
נשמתי לרווחה. לפחות הצלחתי להציל אותם. זה מה שחשוב.
המכונית הגדולה התקרבה לבית הריק. מתוכה יצאו 3 גברים גבוהים לבושים בשחור אשר נכנסו במהירות לבית.
גיחכתי. הם לא ימצאו את מה שהם חיפשו.
הפשלתי מידי את הג'קט ומיששתי אותו.
את המספר שלי – המספר שש.
במהירות החזרתי את הג'קט שלי למצבו הקודם, והוצאתי מכיסי את מכשיר הקשר.
"בוס?" חיכיתי לתשובה. קול מעומעם בקע מהמכשיר.
"המשימה הושלמה. הם ניצלו. אני אעקוב אחריהם." אמרתי למכשיר וסגרתי אותו.
הנחתי על ראשי את כובע המעיל והעפתי מבט אחרון בבית השומם. דמיינתי בניצחון את האנשים המטופשים מביטים בזעם על האיש השוכב.
הוא כמעט אמר את זה. אני חייבת להיזהר.
"להתראות לפעם הבאה.." מלמלתי לעצמי ורצתי אל תוך היער החשוך.