הקול- פרק 4- לא מפחד מהמוות.

"אתה עומד למות." אמר לאון.
"איך אתה יודע?" שאלתי אותו.
"כל הסימנים מצביעים על כך."
"אל תדאג." אמר לי ג'וש.
"אני לא מפחד מהמוות…" אמרתי.
"במקום להתבכיין ולצאת בהכרזות תעשו משהו!" הוא אמר לנו.
"מה אפשר לעשות איתו?" שאלתי.
"אין לך עוד זמן רב לחיות, אתה יכול לעשות כל דבר שתרצה." הוא פסק.
ולפתע הכל התחבר לי כמו פאזל, המוות המסתורי שקורה כל יום לתושב אחר…זה בוודאי קשור לקול.
"תיפגשו אותי היום באחד עשרה ליד הבית של הוראס בנסון." אמרתי להם.
"זה שמת?" שאל אותי ג'וש.
"כן, אני חושב שהמוות שלו קשור לקול." אמרתי והוצאתי מתיקי בקבוק מים.
"הרבה אנשים מתו אצלנו בעיירה." אמר לאון.
"אני חושב שהמוות שלהם קשור לקול." אמרתי לו ולגמתי מהבקבוק.
"הגיוני לחלוטין." הוא אמר והכניס את ספר הקריאה שלו לתיק. "יכול להיות שהוא משמיד קודם כל את האנשים בעיירה ובסופו של דבר יגיע גם אלייך."
הצלצול נשמע ברחבי בית הספר, מיהרנו להיכנס לכיתה.
"אני שמחה שהצטרפת אלינו, אנדי." אמרה לי המורה בארסיות.
עיניה חומות והקטנות נצצו כשהיא הביטה בי במבט המפחיד שלה.
"גם אני שמח." אמרתי והנחתי את ראשי על השולחן.
"הרם את ראשך!" היא צעקה עליי.
נאנחתי ועשיתי כרצונה.
"בשיעור הקודם דיברנו על המהפכה הצרפתית…" היא הרצתה.
ג'וש בעט ברגלי מתחת לשולחן והצביע על ישבנה המלא בזמן שהסתובבה אל הלוח, פרצתי בצחוק.
"אנדי!!!" היא צעקה "לך מפה, חצוף!!!"
קמתי ללכת.
"לך לחדר המנהל!!!" היא הוציאה אותי מהכיתה וטרקה את הדלת.
המנהל היה בסיור מסדרונות בבית הספר, הוא ראה אותי מושלך מהכיתה.
"מה קרה עכשיו?!" הוא כעס.
"הורחקתי מהשיעור." אמרתי ויישרתי את כובעי.
"הורד את הכובע, אנחנו במוסד חינוכי!" הוא התרעם.
נאנחתי והכנסתי את הכובע לתיקי.
"אני לא יודע מה לעשות איתך!" הוא כעס.
"גם אני לא."
"אנדי, ההתנהגות שלך לא מוצאת חן בעיניי."
"אני יודע…" אמרתי ובלגלוג.
"מה דעתך על ריתוק?!"
"ריתוק???" הייתי מופתע.
"כן. עם כל המופרעים." הוא צחק והוביל אותי לחדר הריתוק.
עלינו וירדנו במדרגות, הלכנו במסדרונות הסבוכים של בית הספר עד שהוא פתח את דלת העץ ונגלה לעיניי חדר סטרילי, עם כיסאות ושולחנות, על הקיר המרכזי בחדר היה תלוי לוח מבריק.
ליד שולחן המורה ישב גבר מקריח שדיבר בפלאפון.
"אני אארח היום!!!" הוא צעק לתוך המכשיר.
"אבל…יש לי עבודה!" הוא זעם.
כשתירגעי אשמח לדבר איתך!" הוא אמר וניתק את השיחה.
"ג'וזף, יש לך מרותק חדש." אמר המנהל וטרק אחריו את דלת החדר.
"מה עשית?" הוא שאל אותי.
שתקתי.
"כדאי שתתרגל," הוא אמר וכיבה את מסך המחשב "פה צריכים לדבר, אם אתה לא מדבר אתה עף הביתה." הוא אמר לי.
"אוקיי…"
"תדבר."
"בסדר." אמרתי בחוסר רצון "חבר שלי בעט ברגל שלי באמצע השיעור וצחקתי." אמרתי לו.
"בגלל זה העיפו אותך מהשיעור?" הוא שאל ופתח את העיתון שנח על השולחן.
"כן." הנהנתי.
"בוודאי לא הצגתי את עצמי." הוא אמר בזמן שקרא עיתון "אני ג'וזף, פסיכולוג במקצועי ואחראי חדר הריתוק."
"איפה שאר המרותקים?" שאלתי אותו.
"הם מגיעים אחרי הלימודים." הוא אמר והעביר עמוד בעיתון.
"יש כאלה שמגיעים לכאן באופן קבוע?" שאלתי אותו.
"רוב המרותקים." הוא אמר בחוסר עניין.
"מה אני יכול לעשות בינתיים?" שאלתי אותו.
"להכין עבודה." הוא אמר והניח את העיתון בצד.
"איזו עבודה?"
הוא ניגש למדף והוריד משם קלסר כחול ועבה.
"בוא נראה איזו עבודה בנושא חינוכי יש לי בשבילך…" הוא אמר והחל לדפדף בקלסר.
"זה קלסר העבודות המיוחד שלי, עבודות למרותקים." הוא חייך והוציא ניילון מהקלסר.
"עבודה בנושא כבוד למבוגרים, הנחיות מפורטות יש בדף." הוא אמר והושיט לי את העבודה "אחרי שתסיים תגיש לי אותה ונמצא לך עוד עבודות."
נאנחתי והתיישבתי בשולחן, התחלתי לכתוב את העבודה.
ופתאום, הם נכנסו לחדר בריצה…