הצל שרודף אחריי …

הולכת לבדי ברחוב, גשם, קפוא בחוץ, אמצע ינואר, שיא החורף.
האצבעות שלי כבר איבדו את תחושתן, כל גופי רועד , הרגליים שלי נעשו כבדות , קשה לי לסחוב את עצמי .
הכל חשוך בחוץ , אין נפש חיה , כל החנויות כבר סגורות ממזמן , רק אני צועדת לבדי .
הרגשתי שמישהו עוקב אחריי , הסתובבתי , אין זכר לאיש , מוזר.
פניתי לכיוון הסמטה הצרה והחשוכה, ושכבתי על חתיכת הקרטון שהייתה מונחת שם, קיפלתי את ברכיי לחזי כדי לחמם את עצמי , אך זה עדיין לא עזר . הרגשתי את הקור בעצמות שלי.
שוב אני שומעת את הרעשים האלה , הסתובבתי שוב ואז ראיתי אותו …
צל שחור וגדול התקדם לכיווני , נרתעתי לאחור , ניסיתי לברוח אך הוא תפס אותי .
״עזוב אותי , בבקשה ״ ניסיתי להלחם בו אבל הקור והרעב השתלטו עליי , הוא תפס בי חזק וגרר אותי על הרצפה .
הוא זרק אותי , הוא התחיל להכות אותי , לבעוט בי .
עד שאיבדתי את הכרתי , הדם ממשיך לזרום והוא כבר עזב את האזור .
משאיר אותי מאחור , זרוקה בסמטה חשוכה , מוטלת על הרצפה .
התעוררתי לחדר לבן , מסביבי מכשירים מצפצפים שמשגעים אותי .
״איפה אני ? יש פה מישהו? מה קרה לי ?״ שאלתי את עצמי בקול
ואז ראיתי את אותו אחד , אותו הבן שגרם למה שקרה לי , הוא היה לבוש בחלוק לבן , והציג את עצמו כד״ר סמית׳.
זזתי לאחור , נרתעתי , התחלתי לצרוח והוא חסם את פי עם ידו .
״עזוב אותי ! מה אתה רוצה ממני ?״ אמרתי
התחלתי להרגיש את ידיו על גופי , אצבעותיו מלטפות את לחיי , ושפתיו מתחילות להתקרב לשלי .
״דיי בבקשה ״ צעקתי והוא אחז בי בכוח
״ את יכולה להמשיך לצעוק , אף אחד לא ישמע אותך או יעזור לך ״ הוא אמר ויצא מהחדר והדמעות שלי המשיכו לזלוג.
זה הוא , אותו אחד שרודף יום יום אחריי , לא נותן לי מנוח , אותו אחד שמירר את חיי ולא השאיר טעם לחיים .