הפלישה הבלתי צפויה

ישבתי לי על הספה וקראתי עיתון. יותר מדוייק שריפרפתי, אין לי סבלנות לתיאורים הארוכים שבכתבות, מספיקים לי השורות הראשונות. ואז שמעתי דפיקה בדלת. לא קמתי בחשק רב, הייתי די עייף. לו ידעתי מי היו מאחורי הדלת, הייתי נשאר על הספה.
מאחורי הדלת ניצבו שני בחורים צעירים. אחד מהם כיוון אלי אקדח וצעק "אל תזוז!". הייתי מבוהל לגמרי ושאלתי "מה אתם רוצים ממני?". האיש השני גיחך " אל תתמם, אני לא יודע למה זה עדיין נמצא אצלך אבל אין מצב שאתה לא יודע. מיד נגלה איפה אתה מסתיר את זה." ניסיתי לעבור בראשי על כל החפצים יקרי הערך שאני יכול להחזיק. התכשיטים של אישתי? הם לא עד כדי כך יקרים. המחשב? הוא סטנדרטי, לא משהו מיוחד. גם אין לי הרבה כסף. איך בכלל הסתבכתי בכל זה? אינני איש שמחפש צרות?
"אתה תשמור עליו בזמן שאני סורק את האזור" הורה הבחור ללא האקדח. הוא הוציא את האייפון שלו וחיפש בו משהו בזמן שהוא נכנס למטבח שלי.
שמתי לב שהאיש עם האקדח לא מביט בי, אולי אוכל לנצל זאת כדי להתקשר למשטרה? הכנסתי את ידי לכיס וניסיתי להוציא את הסלולרי שלי תוך כדי שאני מכסה עליו בידי.
טוב, זו הייתה תוכנית מטופשת, הבחור החמוש שם לב אלי "הושט לי מיד את המכשיר שלך." הוא פקד עלי " לא ניתן לך לקחת אותו מאיתנו.." הושטתי ביד רועדת את המכשיר הסלולרי שלי, "רגע, רגע…" הוא החזיק בידי תוך כדי שהוא בוחן את המכשיר שלי, יש לי פלאפון פשוט עם כפתורים ואנטנה. "זה בסדר, שמור את זה לעצמך. עכשיו אני מבין למה לא ידעת איזה אוצר יש לך בבית."
מה? מה קורה כאן? מה הם רוצים ממני? בדיוק אז יצא השותף שלו מהמטבח כשהוא מניף את היד בו הוא מחזיק את האייפון כשהוא קורא בהתרגשות "תפסתי את הפוקימון הנדיר!! תפסתי אותו! חכה שקובי ישמע על כך.. איך שהוא יקנא!"
וכך שניהם עזבו את ביתי.