הפחד מהמוות, או בעצם מהאהבה? 1

פרק 1

-חורף,לונדון,יום שבת,01:43, בית משפחת סמית'-

סם ישבה על כיסא המחשב שלה בוהה במסך בסרט המוקרן בו, דמדומים, הסרט האהוב עליה,שחושבים על זה סם אוהבת כל מה שקשור בערפדים, כל סרט או ספר חדש שיוצא היא הראשונה לדעת ולראות…

סם-נערה בת 16 וחצי, גובה ממוצע, שיער חום גלי ארוך, רזה בדיוק כמו שצריך, עיניים בצבע חום שקד, שפתיים מלאות ויפות, בקיצור נערה חמודה, גרה בלונדון מאז ומתמיד, מעמדה החברתי לא משהו אך היא מעדיפה להיות לבד עם המוזיקה שלה ולכתוב מאשר להיות בחברת אנשים, היא מאוד סגורה, והיא שונה מאוד מהבנות שבדרך כלל נתקלים בהן.

הסרט נגמר והיא החליטה שמספיק להיום,כבר מאוחר. הבית הגדול הרגיש לה ריק במיוחד כשהיא הסתובבה בו בודקת שהכול נעול ומכבה את האורות ברחבי הבית פרט לאורות במטבח ובסלון ועולה למעלה כדי לסגור גם שם את האורות וללכת לישון, הרי מישהו אחר לא יעשה זאת היא לבדה בבית עד שיסתיימו השבועיים הבאים. היא נכנסה לחדרה סוגרת את הדלת אחריה ונכנסת לחדר האמבטיה שבחדרה ומורחת כמות מכובדת של משחה על מברשת השיניים שלה ומצחצחת היטב מביטה במראה ועושה פרצופים מוזרים לעצמה וצוחקת, היא סיימה לצחצח את השיניים ושטפה פנים ואחרי זה מנגבת אותם בעדינות ויוצאת מחדר האמבטיה ונכנסת למיטה מנסה להירדם. ההרגשה הרעה שליוותה אותה מאז שעלתה לחדרה עוד מקוננת בקרבה והיא מתהפכת מצד לצד לא מצליחה להירדם השינה ממנה והלאה…

'אולי אני ייקח קצת מים' חשבה לעצמה סם וקמה מהמיטה, נועלת את נעלי הבית שלה נאנחת ויוצאת מהחדר למסדרון האפלולי, היא צועדת בשקט מנסה לא להרעיש, השקט ששרר בבית החריש אוזניים, היא עברה את המסדרון ופנתה למדרגות יורדת בשקט מדרגה אחר מדרגה… אחרי המפלס הראשון של המדרגות היא החלה לשמוע קולות מעומעמים מלמטה, סם קפאה במקומה אך מיד התעשתה והניחה שזה סתם רעשים, ככל שהיא הוסיפה להתקדם סם הבינה שאולי טעתה הרעשים הוסיפו להתחזק ונעשו יותר ויותר ברורים כשהיא ירדה את המדרגה האחרונה היא יכלה לשמוע בברור דיבורים, היא פחדה, זה היה ברור מתנועותיה המהססות ומהרעד שאחז בגופה אך סם המשיכה להתקדם היא הייתה כרגע בחדר הכניסה כמה צעדים ממנה עמדה דלת הכניסה מצד ימין שלה היה הסלון ומצד שמאל המטבח, הרעשים ששמעה אכן באו מהמטבח, 'את יכולה לעשות את זה את סם סמית'!' חזרה לעצמה בראש שוב ושוב, היא התקדמה מעט והציצה מהפתח באופן שבו לא יכלו לראותה

****************************

הסתתרתי בקדמת המטבח ושמעתי שני אנשים מדברים אך לא הצלחתי לראות את פניהם רק את גבם, אחד גבוהה יותר מהשני ושיער חום מלא על ראשו וידו מסרקת אותו ועל גופו חולצה בגוון ירוק, ועוד אחד טיפה יותר נמוך ממנו בעל חולצה שחורה ושיער שחור קצוץ, יותר מזה לא יכולתי לראות…
"איזה יופי שהבית ריק נוכל להיות פה עד שיחזרו מהחופשה" בעל החולצה השחורה אמר

"כן…למרות שאני עדיין מריח פה בן-אדם…והריח רק הולך ומתחזק…" ענה לו בעל השיער החום

"נלך לחפש למעלה עוד מעט ." המשיך בעל החולצה השחורה .

"טוב ." אמר השני והם המשיכו לדבר .

'בן אדם? מה זאת אומרת מריח? מה הולך פה…' הלכתי אחורה לכיוון הסלון, לא מסירה את מבטי מהמטבח . פחדתי להיתפס, העדפתי להיות בסלון ולא בחדר למעלה שהם יוכלו לתפוס אותי במהירות . תכננתי לברוח ישר כשהם עלו למעלה, לא עניין אותי הפלאפון, המחשב, הטאבלט, למעשה – כל החיים שלי שם, יותר נכון פה . בבית . אך הם נראו מסוכנים ולא תודה אני מעדיפה להתחמק מהם… בעודי צועדת אחורנית מישהו תפס את כתפי, באופן אוטומטי צעקה נמלטה מפי יד זרה הונחה עליו (על הפה) כדי לחסום את הצעקה. עקבתי במבטי אחורה וראיתי את הבחור שהחזיק אותי; גבוהה עם פוני מבולגן (בצורה יפה) בצבע חום בהיר שמונח על מצחו בצורה מושלמת כובע מעטר את ראשו ולגופו חולצה לבנה בעלת שרוולים קצרים וג'ינס שחור משופשף. הוא היה ממש חמוד למראה אך עיניו הכהות במבטו החודר גרמו לי להסתייגות ממנו.

"אה! אמרתי לך שאני מריח מישהו אבל לא חשבתי שזאת מישהי, ועוד כזאת יפה" אמר זה שראיתי מקודם במטבח עם החולצה הירוקה ובחן אותי בעניים ירוקות וגדולות שריסים ארוכות מעטרות אותן (חולשה*~*)

השפלתי את מבטי מביטה באצבעותיי הרועדות.

זה עם החולצה השחורה נתן לו מכה עם המרפק "תפסיק להיות דפוק!" מבטו חמור הסבר הועבר אליי "ומי את בדיוק?!" הטון היהיר שלו העלה לי את הפיוז בשנייה, הישרתי אליו מבט וגייסתי את הקול הכי חזק ויציב שיכולתי לגייס באותו הרגע

"יחסית למי שנמצא אצלי בבית ולא אני אצלו אני זאת שצריכה לשאול את השאלה הזאת לא ככה?! אז מי או מה אתם בדיוק!"

זה שהחזיק אותי הבליע גיחוך על חוצפתי.

"אני מחבב אותה" אמר זה עם החולצה הירוקה

זה עם השיער השחור האדים מכעס והתקרב אליי ראשי עדיין מורם מנסה לשמור על קור רוח. ככל שהוא צמצם את פעם הצעדים בייננו מבטו הלך ונעשה נינוח וכשהוא הגיע אליי הוא הניח את ידו מעל חזי באופן שהוא יכול להרגיש את פעימות ליבי וגיחך, צמרמורת אחזה בגופי.

"תאמיני לי שאני לא צריך לגעת בך כדי לשמוע את פעימות לבך, אל תכחישי אני יודע שאת מפחדת ממני, מכולנו!" אמר והצמיד את שפתיו לאוזני בלחישה כשאמר זאת ולאחר מכן החל לרחרח לי את הצוואר.

'לעזאזל מה עובר עליו' חשבתי, קפאתי במקומי כבר אף אחד לא החזיק אותי לא היה בזה צורך, גופי התאבן.

הריחרוח שלו נמשך כמה דקות שבהם הייתי משותקת לחלוטין אך מזווית עיניי יכולתי לראות את שני האחרים מביטים בו בקנאה

"ממממ… איזה ריח מעניין יש לך" והמשיך לרחרח.

התחלתי לחזור לעצמי ובשנייה אחת זזתי הצידה אך במקום לברוח משם רגלי נתקלה באחד מהצעצועים של אחי הקטן שהוא כנראה השאיר בסלון ונפלתי על הרצפה, אותו אחד עם החולצה השחורה שעדיין לא ידעתי מה שמו אחז בידי ותוך שנייה מצאתי את עצמי דבוקה לגופו ובוהה בעיניו כאילו הפנטו אותי.

כשחיוכו היהיר חזר לפניו הפנתי את פניי ממנו בהבעת גועל. ניסיתי למשוך את זרועי ממנו ללא הצלחה. הוא הביט בי שוב במבט חטוף ולאחר מכן סימן לחבריו משהו, בעל החולצה הירוקה נעמד מולי וחייך ורגע אחרי זה חשף שני ניבים גדולים לבנים וחדים. נכנסתי להלם של החיים, צעקה נמלטה מפי וראייתי הלכה והיטשטשה נעשיתי פחות מודעת לגופי עיניי נעצמו ולא ראיתי או הרגשתי דבר, התעלפתי.

-כול הסוגריים בסיפור הם הערות שלי, הכותבת-

אם אהבתם תגיבו :*