הפחד מהמוות, או בעצם מהאהבה?-8 (פעם שניה שאני מעלה)

אבל בבקשה תקראו כי אני באמת השקעתי על הפרק הזה המוןןן <3

"וואו" סם פלטה קריאת התפעלות ברגע שהם נכנסו בעד דלת הכניסה. הבית היה מרוהט היטב ונקי קירותיו היו בצבעים בהירים שהשרו רוגע מסוים, כול פרט בו היה מונח בסדר מופתי ונראה שכאילו הוא יוצר במיוחד בשביל להיות מונח שם. ממש לא מה שיא ציפתה לראות.
ג'יימס נעל את הדלת אחריהם ופתח את הווילון בגוון האפרסק שהפריע לאור השמש לחדור בעד דלת ההזזה הגדולה מזכוכית שהשקיפה לגינה הגדולה ואור השמש האיר את הבית ושטף אותו בחמימות נעימה.
"מה את כול כך מתלהבת, כאילו בחיים לא ראית בית" הוא הקניט אותה
"סתם… פשוט לא חשבתי ש… אתה יודע…"
"מה?" ג'יימס אמר ועל פניו התפרס חיוך בעיקר כי הוא ידע את התשובה
"לא חשוב" סם הניעה את ראשה מצד לצד
"מה, חשבת לראות קירות מגעילים בית מלוכלך וחפצים בסגנון חדרי עינויים מימיי הבניים?" הוא צחק
"אמ…לא כאילו..משהו כזה…" סם הודתה נבוכה. ג'יימס הניע את ראשו לצדדים בהבעת זלזול
"אוי…בת אדם טיפוסית. אתם כאילו שטחיים, כאילו שמשעמם לנו כול היום. אם אנחנו רוצים לשתות דם, כמו ששמת לב, אנחנו לא צריכים להרוג את הבן-אדם, ובטח לא לענות אותו. בשביל זה יש לנו שיניים" אמר והצביע על הניבים שחשף פתאום. סם נרתעה מעט והלכה לכיוון החלון הגדול והביטה החוצה ציפור שיר קטנה ישבה על ענף של עץ וצייצה לעצמה. חיוך קטן התגנב לשפתיה של סם.

התיישבנו על הספה וחשבנו מה לעשות, איך אפשר לעזור לכריס וג'וש. אבל שחושבים על זה בכלל לא ידעתי מה קרה. ג'יימס לא היה רגוע… הוא כול הזמן חשב,כעס ועשה תנועות עצבניות. ניסיתי להישאר רגועה אך לא הבנתי מה קורה לו, מה הוא חושב.. ומה קרה לכריס וג'וש.. לא הבנתי.. מלא מחשבות עלו בראשי… הסתכלתי עליו בסקרנות, חשבתי שאם הוא יבחין במבט שלי אז הוא יואיל בטובו להגיד לי מה קרה, אך לצערי שום דבר.. רציתי לעזור לו או לעודד אותו אבל פחדתי, פחדתי שהוא ינשך אותי או יתעצבן או יצעק… אני יודעת שקשה לו, אבל אני חייבת לדעת מה קרה, במיוחד אם הוא רוצה שאני יעזור לו… אני חייבת לדעת.
"טוב יאללה, שנינו מסריחים. בואי אני יראה לך את החדר שלך, תכנסי להתקלח" ג'יימס קטע את השתיקה המתוחה.
עלינו למעלה לקומה האחרונה של הבית היו שם 3 חדרים סגורים, בקצה המסדרון היה חדר שהדלת שלו הייתה פתוחה, אני מניחה שזה היה חדר הכביסה. הגענו לדלת האמצעית ג'יימס פתח את הדלת ונתן לי להיכנס. כמה שחשתי שהחדר שלי היה גדול הוא היה כלום לעומת החדר הזה כול החדר היה בגוונים של כחול על כול קיר משהו אחר והכול השתלב בצורה מדהימה, הייתה לי מרפסת חמודה עם שני כסאות ושולחן קטן. ארון גדול בצבע כחול כהה עתיק, עם ארבע דלתות עמד בצד, באמצע החדר הייתה מיטה זוגית עם מצעים אפורים שדוגמא של פרחים רקומה עליהם משני צידיי המיטה היו שתי שידות שתואמות לגוון של הארון על אחת מהן הייתה מונחת מנורת קריאה. בחדר הייתה לי גם שידה לבנה שכול הדברים שלי היו איכשהו מסודרים עליה כבר. היה גם שולחן כתיבה שגם עליו הייתה מנורה. החדר היה נראה ממש יפה. ולא הפסקתי לבהות בדברים. "טוב המקלחת פה" הוא הצביע לכיוון הדלת שהייתה ממוקמת בצד השני של החדר "יש לך מגבות נקיות בארון"
הוא אמר ופתחתי את הארון פתחתי בטעות בצד של הבגדים והופתעתי לגלות את הבגדים שלי "מה זה עושה פה?" גם ג'יימס היה מופתע "הם בטח היו בבית לפני זה" הוא מלמל לעצמו 'לפני מה' רציתי לשאול אותו אבל העדפתי שלא כרגע. "טוב תתקלחי תלבשי משהו נורמאלי ורדי למטה" הוא אמר לי ויצא מהחדר. איך שהוא יצא מהחדר הוצאתי לשון לכיוון הדלת " 'תלבשי משהו נורמאלי' למה מתי אני לא מתלבשת נורמאלי, חתיכת מוזר" רטנתי לעצמי בשקט בכעס. הוצאתי בגדים נקיים והנחתי אותם על המיטה, לקחתי מגבת מהארון ונכנסתי להתקלח.
כשהמים החמים שוטפים את גופי ויחד עם ריח השמפו הנעים אני מזמזמת לעצמי מנגינה עצובה. 'אוי כמה שהייתי מעדיפה להיות כרגע בבית. לישון עד מאוחר, לראות סרטים מצוירים, להסתובב בפארק, לשמוע מוזיקה ופשוט לנצל את חופשת החורף כמו שצריך. ובמקום זה אני תקועה פה שכמה ערפדים שומרים עליי יותר נכון ערפד אחד ואני צריכה לעזור לו כרגע להחזיר את החברים שלו ערפד מעצבן יהיר רכושני חתיך חמוד.. רגע מה?! סם עדיף שתשתקי…'
יצאתי מהמקלחת שהמגבת על גופי, התלבשתי במהירות, יבשתי את השיער, הסתרקתי, התארגנתי וירדתי למטה במדרגות.
הגעתי למטה וחיפשתי את ג'יימס בכול מקום. הוא לא היה שם.
"ממש יופי," רטנתי לעצמי "עכשיו אני צריכה לחפש אותו גם למעלה." נאנחתי והתחלתי לעלות שוב במדרגות לקומה הראשונה (אני רק מזכירה שוב שכול פעם שאני כותבת קומה ראשונה זה אומר שאצלנו זה הקומה השנייה פשוט באנגליה קוראים לזה הקומה הראשונה והסיפור מתרחש באנגליה) ועוברת חדר חדר.
בחדר אחד יש מלא מכשירי כושר כמו בחדר כושר אמיתי.
בחדר אחר יש בריכה פנימית מחוממת.
החדר האחרון במסדרון דווקא היה חדר נורמאלי; מיטה, ארון, שידה, שולחן כתיבה ועוד כמה דברים. אבל ג'יימס לא שם.
'טוב ממשיכים לחפש' חשבתי לעצמי ועליתי לקומה השנייה, זאת שבקצה שלה נמצא החדר שלי. עברתי בחדר הראשון במסדרון, שוב חדר רגיל אבל בלי ג'יימס. כמה דברים בחדר הזה היו מבולגנים אז הנחתי שזה החדר של כריס. הוא נראה בחור כזה,מבולגן.
'טוב פה הוא חייב להיות.' חשבתי כשעברתי לחדר הבא. חדר לפני שלי.
פתחתי את הדלת טיפה ג'יימס היה שם, יכולתי להבחין בזה בשנייה שפתחתי את הדלת. הוא בדיוק הניח על גופו את החולצה. הוא כבר היה מוכן עכשיו, הוא הסתובב לרגע וראה אותי עומדת בפתח החדר. הוא הסתובב בחזרה.
"חשבתי שהרחתי אותך" הוא אמר והתיישב על כסא ליד שולחן כתיבה מימינו כדי לסגור את נעליי הספורט עם המותג המוכר עליהן.
נכנסתי לתוך החדר והתיישבתי על המיטה, בחנתי את החדר מסביב. בניגוד לשאר החדרים, שבהן היו חלונות גדולים, או מרפסת קטנה כמו אצלי, בחדר של ג'יימס היו שני חלונות בינוניים שלא הרבה אור נכנס מהם והם השרו אווירה מוזרה בחדר.
"טוב בואי נתחיל לזוז, אם נצא עכשיו נוכל להספיק לחזור לפני הצהריים," אמר וזירז אותי לצאת מהחדר.
"אבל עכשיו צהריים אם לא שמת לב," אמרתי לו
"מישהו דיבר על היום? אני דברתי על מחר!"
"מחר?"
"כן מחר. עכשיו בואי כבר." הוא אמר ומשך אותי החוצה מהחדר ובמורד המדרגות עד לכניסה.
"אני יכולה ללכת לבד, אתה לא צריך לסחוב אותי כמו בובת מריונטה!" קראתי לעברו. זה ממש עצבן אותי היחס המגעיל הזה שלו אליי.
"תתמודדי,"
'תמות' חשבתי

"טוב כנסי," הוא הורה לי להיכנס לתוך מכונית ב.מ.וו. שחורה שהייתה בחנייה. רציתי לשבת מאחורה כדי שהוא לא יציק לי. פתחתי את דלת המכונית ורציתי להיכנס…
"מה את עושה? את יושבת מקדימה,"
"אבל…"
"בלי אבל, יאללה שבי קדימה," אמר וחיכה שאני אתיישב במושב.
נכנסתי והתיישבתי לידו כשאני משלבת את ידי בכעס . הוא נכנס למכונית והתיישב מאחורי ההגה בחיוך המעצבן שלו שאני כול כך רוצה לתלוש לו מהמקום. הוא התניע את האוטו והתכוון להתחיל לנסוע
"תפסיק להתנהג כאילו אתה הבוס שלי," אמרתי בשקט כאילו לעצמי
"אבל את טועה אני כן הבוס שלך. ואת תעשי כול מה שאני יגיד לך!"
"ואם לא?" אמרתי
"אל תתחכמי איתי ואל תעצבני אותי, במיוחד לא עכשיו. כי זה לא יגמר טוב!" הוא צעק עליי והניבים שלו בלטו מפיו. מיהרתי להשתתק והסטתי את מבטי ממנו ובמקום זה הבטתי מהחלון.
"יופי," הוא אמר ופתח בנסיעה, הוא נסע בכול מיני דרכים צדדיות עד שלבסוף נגלה לעיננו הכביש המוכר שמוביל ללונדון הבירה. הנסיעה הייתה שקטה ודי פחדתי לדבר…

"ה ב.מ.וו. השחורה, לעצור בצד!"
ג'יימס הביט במראה וראה את רכב המשטרה שקרא ברמקול שנעצור.
"אני לא מאמין דווקא עכשיו" הוא קרא בקול ועצר את האוטו.
'אולי…אולי זאת ההזדמנות שלי,' חשבתי 'ההזדמנות שלי להינצל מזה' ישבתי בשקט וחיכיתי שהשוטר יבוא הוא נעצר די רחוק מאיתנו אז בינתיים הספקתי להילחץ ולצערי ג'יימס עלה על זה…
"מה יש לך, ממה את לחוצה הפעם כולה שוטר ש… רגע. אני מקווה בשבילך שאת לא רוצה לעשות את מה שאני חושב שאת רוצה לעשות" הוא צעק עליי
"א..אני לא מתכוונת לעשות כלום…"
"אני מקווה בשבילך. כי אם תגידו לו משהו על זה שחטפנו אותך.זה אמת יהיה הסוף שלך!"
הנהנתי בפראות
"אני לא מציע לך לחשוב על זה. כי אם תגידי לו את זה, אני יהרוג אותו! ולך אני ימצוץ את הדם כול כך לאט שאת תתחנני למות!" הוא חייך שוב ביהירות הוא היה רציני ידעתי את זה
"א..אל תדאג…" גמגמתי
"טוב מאוד עכשיו שבי בשקט"