שלך, זר לא מוכר- פרק 1

עוד משמרת ערב הגיע לסיומה. הייתי מותשת, ישבתי בתחנת האוטובוס והתכתבתי עם חברה בנייד. האוטובוס הגיע. לעזאזל, השעה 11 בלילה איך יכול להיות שאין מקומות ישיבה באוטובוס, איך? הנסיעות האלו, 40 דקות נסיעה (לכיוון אחד) פעמיים ביום, כל יום. אחרי משמרת מעייפת במלצרות, אין לי כבר כוח לעמוד.

אחד הנוסעים קם, מיהרתי לתפוס את מקומו. עצמתי עיניים וביקשתי לנוח. עוד חודש, אני צריכה להחזיק מעמד עוד חודש בעבודה הזו, ואחר כך אני יוכל סוף סוף לממן לעצמי את הנסיעה הזו שאני חולמת עליה כל כך הרבה זמן. עדיין לא החלטתי לאן, תאילנד, פריז, שוויץ, איטליה. האמת שזה לא כל כך משנה לאן העיקר שאני… מה זה? מישהו בוכה ? פקחתי את עיניי, קולות חנוקים של בכי נשמעו מכיוונו של הבחור שישב ליידי. מה אני אמורה לעשות עכשיו?

הצעתי לו טישו, הוא חייך קלות ולחש תודה.
" אז מה החיים קשים מה?"
הוא גיחך " את אפילו לא יודעת כמה, אבל מעולם לא נשברתי, אני ממש לא זוכר מתי בכיתי בפעם האחרונה"
" זה יעבור, מה שזה לא יהיה אני בטוחה שתתגבר על זה"
" לא, הכאב הזה לא יעבור"
" מה קרה?"
" אני לא, האמת שאני לא מרגיש כל כך בנוח לשתף בחורה זרה, נחמדה ככול שתהיי, במה שעובר עלי זה לא…"
" אני חושבת דווקא הפוך, אני לא מכירה אותך, כך שאיני יודעת איך קוראים לך ומי אתה וזה לא שאני להוטה שתשתף אותי במה שעובר עליך , אבל אני חושבת שאם תשתף אותי- אדם זר לגמרי, זה יעשה לך טוב, כי תפרוק את זה מעליך ובעוד חצי שעה נפרד שוב כשני אנשים זרים, מה אתה אומר?" הוא לא ענה לי, שתק והתכנס במחשבות.
טוב, חשבתי לעצמי, אני את שלי עשיתי. הוצאתי את הנייד ונכנסתי לדף הפייסבוק שלי.

" תראי, זה אבא שלי" הוא פנה אלי שוב.
" מה יש לו?"
"הוא נפטר לפני יומיים "
" מה?! אני ממש מצטערת לשמוע"
"זה כאב כזה שאני לא יכול להסביר הלחץ הזה בחזה לא יורד ממני"
"אני מבינה בדיוק איך אתה מרגיש, אבי נפטר לפני שנתיים עד היום אני…"
"את מה?"
"עזוב לא משנה"
"את רואה בדיוק כמו שאמרתי, הכאב הזה לא עובר, את יודעת מה אני הכי שונא שאומרים לי, הזמן יעשה את שלו, המשפט הזה מטריף אותי, זה לא נכון! , איך אני מתקדם מכאן, מה אני אמור לעשות?"
"אתה יודע שאין באמת תשובה לזה, אין לך חברים, משפחה? , אתה לא אמור לשבת עכשיו שבעה?"
"אני לא מסוגל יותר להיות שם כל האנשים האלה, את רובם בכלל אני לא מכיר, והמבט הזה בעיניים של אמא שלי ושל אחותי הקטנה, אני לא יודע מה לעשות, אני שבור בעצמי , איך אני יכול לתמוך בהם? יצאתי מהבית , האוטובוס עבר מולי אז עליתי עליו, רק רציתי להתרחק"
לא היה לי מה לומר אז שתקתי.
הוא המשיך :" וזה לא רק זה אני ואחותי שונים כל כך, כל הזמן רבים וכבר חצי שנה אנחנו לא מדברים ביננו, אני לא יודע אם היא תהיה מוכנה לחדש את הקשר ביננו…"
" מה זה אם היא תהיה מוכנה? אני לא מבינה, אני בטוחה שאתה אוהב אותה, איך אתה יכול לדבר ככה, תגרום לה לאהוב אותך, תגרום לה להתחבר אליך ולהכיר אותך אין לה אף אחד אחר, אני בטוחה שזה לא יהיה פשוט, אבל אין לך ברירה אתה היחיד שיכול להקים את המשפחה שלך על הרגליים"
"אני לא יודע, אני משתגע, תאמיני לי"

שתקנו למספר דקות.
"אתה שומע, אנחנו מתקרבים לתחנה שלי, אני חייבת לרדת, אני בטוחה שתמצא פתרון…"
" אני יראה אותך שוב? "
" אני לא יודעת, קבענו שנפרד כמו שני זרים "
" אני מאד ישמח, אם יתאפשר לך לבוא לנחם אצלי בשבעה, יש לך פתק קטן ועט?".
הבאתי לו, הוא רשם לי בזריזות את הכתובת.
"ודרך אגב" הוא אמר: "קוראים לי נתי"
" אני שני" אמרתי, ירדתי מהאוטובוס.

עבר יום ועוד אחד, ללכת? לא ללכת? התלבטתי מה לעשות, הבנאדם אבל, הוא ביקש ממני משהו איך אני יכולה לסרב לו? מצד שני אני בכלל לא מכירה אותו איך אוכל להיכנס לבית שלו?
ייסורי המצפון שלי עשו את שלהם, החלטתי שאני יקפוץ אליו לחצי שעה, (דקה לא יותר) , ואחזור הביתה.

חבל שעשיתי את זה…