מלחמה -פרק 1 (אשמח להערות לשיפור)

העיר שלי נחרבת אל מול עיניי.
הם פה ואין איך לעצור אותם יותר, ניסינו אך הם היו חזקים יותר הסוף שלנו קרוב יותר מכול,
הם טובחים בנו כאילו שאנחנו חיות, צדים אותנו ללא רחמים, מענים אותנו ולא מגלים טיפת אנושיות.
הם בזים לנו, שונאים אותנו בכל ליבם.
תמיד הם חשקו ביום שבו ייקחו מאיתנו הכול.
את השמחה שלנו, את הבית שלנו, את הרכוש שלנו, את האמונה שלנו, את אהבה שלנו, את התקווה שלנו את כל הדברים האלה הם בזזו ללא שום רגשות אשם או חרטות.
השאירו בליבנו, שנאה ומרירות צמאה לנקמה.
אני מתהלכת בזהירות בעיר, מסתתרת בתוך מעיל גדול וארוך שמסתיר את פניי, הם לעולם לא יוכלו לדעת מי אני ככה, אבל עדיין הסיכון בכך שהם יימצאו אותי היה גדול, אך לי זה לא היה אכפת.
הלכתי, בדממה בעיר בגדולה מאות אנשים עם רובים גדולים שנטלים על כתפם עומדים ופוקחים עין, הם לא ייתנו למישהו כמוני לעבור כאן ולצאת מכאן חי.
הסתכלתי עליהם רואה אותם שמחים ומצחקקים כמובן הם השיגו את מטרתם הם הרגו כמעט את כל תושבי בעיר.
המלחמה הייתה מזה עשרות שנים אך מעולם לא הגיעה לרמה כזאת.
מעולם לא הייתה שפיכות דמים שכזאת.
לא היינו מוכנים למתקפתם, והם פרצו את גבולות עירנו והרגו כמעט את כולנו.
העיר הייתה עכשיו מלאת עשן, וחורבה.
היה זבל ואפר בכל מקום, צחנה נוראית אפפה את האוויר ואני נזכרתי רק בדבר אחד, העיר היפייפיה שהייתה לנו, העיר שבה כולם קינאו.
העיר הזאת נכחדה מתחת לאפינו.
נסתכלתי על המעברים בכל אחד מהם עמד שומר אחד אך לא אף בן אדם.
המקום הזה שהיה פעם המקום הבילוי המרכזי של כול התושבים היה שומם.
הייתי האדם היחיד כאן שקשור לצד השני של המלחמה.
הם חשבו שהם הרגו את כולנו, אך נשארו כמה מאיתנו ואנחנו נשבענו בכל ליבנו לנקום בהם את נקמתנו.
רוח חזקה נשבה לכיווני, כובע המעיל הגדול שאפף אותי והסתיר את פניי ירד וחשף אותי לעיניי הכול.
הסתכלתי מסביבי במהירות מחפשת דרכים להימלט מדרכם לפני שיבחינו בי אך זה היה מאוחר מדיי.
עיניהם של כל הסובבים פנו אליי, מבטם נח עליי, וזה לא היה מהמבטים החמים.
פרצופם האדים למראה פניי, הם חשבו שכבר הרגו אותי, ושגם עם לא אני לא ייעז להראות את פרצופי מולם אלה אם כן הייתי טיפשה, אך כנראה שהייתי טיפשה.
לפתע שמעתי קול זמזום ממכשיר הקשר אחד מהשומרים הגדולים כאן הודיע למפקד שלו על מקום המצאי.
בחנתי את אפשרותי אך עדיין כל שומר הגן על המעבר שלו הם היו נחושים בדעתם לא לתת לי לברוח , לא הפעם.
אז עשיתי את הדבר הכי לא מקובל במצב הזה, רצתי היישר אליהם.
השומרים היו המומים מכדי לעשות משהו, ולא פעלו בכלל.
גיחכתי על ההלם שלבש פרצופם ויותר מכל צחקתי על כך ששנים של האימונים שעברו עדיין התירו אותם גלמים גמורים.
רצתי בכל כוחי, רואה שהם מתעשטים על עצמם ומרימים את הרובים הגדולים שניצבו על כתפם מכוונים אותם ויורים.
כיוונתי את עצמי, מנסה שלא להיות זאת שתיפגע מהכדורים האלה.
הכדורים עפו מכל עבר ונוזל אדום היה בתוכם.
כך יכלו להבטיח שאם הכדור לא יהרוג אותי, הרעל שבתוכו כן.
ריצתי הייתה מהירה, אך רגליי כבר החלו לכאוב, ידעתי שבעוד דקות ספורות כבר לא יישאר לי כוח יותר.
הם רצו אחריי ושלחו כדורים בזה אחר זה אך בדרך נס אף אחד מהם לא נגע בי.
הסתכלתי מסביבי מנסה להעלות מפה של העיר בעיני.
עיניי הוארו בעוד פחות מכמה דקות יש מעין מקום קטן כזה שבו רק אדם צנום יכול להיכנס מקום שהיה רק שלי אני זוכרת שתמיד הייתי מתחבאת שם ששהיתי עצובה בתור ילדה קטנה.
אף אחד מהם לא יוכל להיכנס לשם, זרועותיהם היו כחושות מדיי.
חייכתי קלות שראיתי את האיקס הגדול באמצע הרחוב הפסקתי לרוץ והם נעצרו במהירות מסתכלים עליי בבלבול מרימים את רוביהם כמו רובוטים מכוונים אל גופי.
התקדמתי ועמדתי בדיוק באמצע האיקס שציירתי שהייתי ילדה קטנה.
רקעתי ברגליי, אך הפעם זה לא עבד, המעבר לא נפתח.
ראיתי דמות מוכרת מתקרבת אליי, דמות שאלייה אני לעולם כבר לא אוכל להתקרב.
דמות שהדבר היחיד שרצתה ממני הייתה גופתי.
רקעתי ברגליי בדחיפות יותר ולפתע זה קרה המעבר נפתח ואני נכנסתי אליו במהירות, סוגרת ונועלת אותו בידיי.
המקום היה חשוך לגמרי וקטן עד כדיי.
שמעתי קולות רקיעות עומדות ומנסות לעשות את אותו הדבר המדויק שאני עשיתי אך ללא הצלחה.
"מפגרים, למה לא יריתם בה וסיימתם את זה. יותר חשוב מזה למה לא תפסתם אותה לעזעזל היא שוב חמקה מידכם החסרות ניסיון.
תעופו לי מהפנים חבורת גלמים" אמר רוקע ברגלו באותו מקום בדיוק שבו הייתי אך גם צעידותיו לא נחלו בהצלחה.
הצעידות הופסקו וכך גם המילים, ולרגע הייתי בטוחה שהם כבר הלכו.
"מלאני, אני יודע שאת עדיין כן ואת תצאי מכאן לבסוף וכשתצאי אני יהיה כאן כדי לתפוס אותך. חבל שלא נתת לאחד מהשומרים להרוג אותך, עכשיו אני ייצטרך להרוג אותך ותאמיני לי שזה לא יהיה נעים."אמר והפסיק בדבריו וחלחלה נכנסה לגופי
"היית צריכה לתת להם להרוג אותך." חזר ואמר:" אני יתלוש את עורך וייהנה מלראות את זקעותייך, את תסבלי כל כך ותרצי למות, את תתחנני למותך, ולבסוף את תמותי.
מפצעייך המדממים באיטיות רבה." אמר ופחד קל התעורר בליבי אך לא נתתי לו להשתלט עליי.
תיאוריו על הדרכים שבהם ייהרוג אותי היו נוראיות אך מה אפשר לצפות מאדם אחד נוראי שהוביל צבא שלם למלחמה, והרג אלפי אנשים.
הוא היה אדם חסר מצפון, ואני האמנתי שכאשר הוא ייתפוס אותי ייסוריי יהיו כבדים.