הסיוט של כל כומר

"סליחה"
צליל אינטימי בוקע מפי, בתא הקטן, אך בצליל משתררת אפלה.
אפלה זו לא נעלמה מאוזני האיש היושב לידי; זקוף בתאו, עיניו כמו זוג נעצים ננעצים הרחק אל לוח מטרה דמיוני מולו בנחישות עזה. חוצץ מפריד ביני לבין איש זה; דק מעץ בעל חריצים, שלא יכול לעצור שום דבר ובטח שלא אש מתפרצת. אבל הכומר המשיך לשבת שם כאילו הוא יכול להדוף אותי.
"מה עשית שדורש סליחה?" הוא שואל ברוגע, אך חוסר ההסכמה המסיונרית לא נעלמת מאוזני.
רק בסרטים כמרים נראים כמו סנטה קלאוס; גורמים לך להרגיש טוב, כאילו הם האלוהים שנתן לך את הסטייה שלך. בדמיון הם לא צריכים להשתמש במניפולציות רגשיות ולהביע כלפי השונה חוסר אהדה או לעג. אבל בחיים האמיתיים הם מפחדים כיחידים לאבד את הכוח וההשפעה שלהם על המוח האנושי על מנת להחזירו למוטב, כי שם טמונה כל המשמעות האלוהית שלהם. החוט היחידי שעוד מקשר אותם לאלוהים. לא הטוב, הקבלה והענווה. השליטה. אומרים שאנשי דת מוליכים אנשים שולל. מה עם האלוהים שמוליך אנשי דת? גם המוח שלהם הוא קורבן למניפולציה.
לא יכולתי בכלל לדמיין את מספר הפעמים בהן נאלץ לבקש הבהרות מעין אלה. העניין הורגש היטב בקולו.
"זה לא משהו שעשיתי. זה משהו שאעשה."
הסיוט של כל כומר; אדם שמיידע אותו על רצח שהוא עומד לבצע, במקום על הפרוסת עוגה שאכל אתמול בערב. אנשים שמנצלים אותם כדי להתרברב בחשאי על המעשים הפליליים.
"זה לא עובד ככה." אני שומע גועל ויגון בקולו אך ורק על מה שעד כה נאמר, "אתה לא יכול להביע חרטה בפני אלוהים לפני שביצעת…"
איפשהו בספר למגלומן מתחיל אני יודע שרשום שאסור לחשוף מה אנחנו רוצים – כמו לשאול איזה פשע המתוודים שלכם עומדים לבצע. צריך לשמוע את זה לבד מהרצון העצמאי של המתוודים.
"אני פרקטי."
החיוך שלי מאחורי הפרגוד גדל בצורה שהפעם יהיה קשה לא להבחין בו נמתח מאחורי חרירי העץ, חיוך בעל ריצוי עצמי שמטיל איימה אלגנטית, בעל אפקט שדמה לשטן.

אמא שלי הייתה אישה מאוד דתיה.
אני מגיע אל הסמטה ליד הנמל.
היא אהבה לעורר פחדים מסיונרים בלבבות של אנשים. הכומר היה אוהב אותה.
אני נעמד עם מטף כיבוי אש ומטפס על מדרגות החירום של הבניין שסוגר על השמים.
בגובה מסויים אני נעצר; מחכה לקול. נשמע חיכוך, כאילו מישהו מחזיק בזרוע של אחר בניגוד לרצונו. לאחר מכן חמישה מגיעים לזירה; אני מזהה אישה אחת וארבעה גברים. היא כבולה בשלשלאות ויש מחסום מתכת על הפה שלה. הארבעה צוחקים בדומה למי שמבלה בנעימים.
אני מחכה ואז משחרר את המטף; לצנוח מטה. המטף פוגע בראש של אחד שהשתמש במשחת נעליים על השיער שלו. המראה בטח לא יפה שם למטה.
זו הדרך הכי טובה להכניס מישהו לקומה בלי שיהרגו אותך.

השלושה מסתכלים למעלה, בזמן שהאישה משמיעה קולות של צווחות וחנק. הם רואים אדם עומד על הגובה, מחייך ומנופף אליהם; בחינניות אם מותר לי להוסיף. הם מחליטים לשלוח אחד אליי, כדי ששניים מהם ישארו מטה לייתר ביטחון. אין לי לאן לברוח. השניים עומדים וצופים כאילו היה מסך של סרט בינינו לבינם.
אני עומד ומחכה בקומה הרביעית, בזמן שאחד מהם מפלס את דרכו האגרסיבית אליי. בשלב מסויים אני מוציא מפתח ברגים ומתכופף. מעניין כמה זמן יקח לצופים במסך של הסרט לצרוח (מלבד האישה שצורחת כבר). 3… 2…. 1…
הבחור עוד מעט מגיע לקומה שלי כשנשמעות הצעקות הנוספות. אני עוצר ומחייך אליו. עיניו יורדות אל מי שנמצא למטה ואחר כך עיניו עלו הישר אל הידיים שלי; שממשיכות בחריצות לסובב משהו. ההבנה מכה בו כמו ברק שחולף בעיניו, והוא מסובב את צעדיו ומתחיל לרדת כאילו באחוריו יש אש.
הוא לא יספיק. ממש כמו בדיסנילנד; 1… 2…. 3… נשמע צליל המבשר על מוות. כל המדרגות נעו מצד אחד לאחר; מטות אותי ואותו ימינה, כשהחלק מתחתי נפל והתרסק בלי לעמוד בלחץ. אני תוהה הוא מת. היופי שלו מת – זה בטוח.

כעת אין איך להגיע אליי. השניים מסתכלים חסרי אונים אליי. אני מוציא את הפלאפון שלי ומצלם אותם עם פלאש.
"תהרוג אותו." נשמע קול אנושי ומתכתי כתוצאה מן ההתגרות. אחד מהם שולף את האקדח שלו, אבל עוד לא יורה.
"אתם יודעים מה אני אוהב בחגורות נפץ?" אני מערער.
לא נשמע צליל מלמטה, אבל האקדח ירד קצת.
"אתה לא תתפוצץ אם אתה פה בשביל הסחורה – תכוון על הבחורה." הורה לחבר שלו.
"לא…" אני מתקן וחושב על ההערה שהושמעה, "אני סתם נהנה מזה." אני מחייך אליהם באדיבות. "ובחומר כימי?" אני חוזר לשאול אם הם יודעים מה אני אוהב בזה.
המבט שלהם בין הרף השתנה כאילו מדובר במטורף שנכלא שם במקרה.
1… 2… הם בורחים לפני שלוש.
הם לא מיומנים בעליל, אבל אולי יקראו לתגבורת המיומנת יותר. אני יורד למטה בעזרת חבל שאני קושר למעקה.
האישה מבוהלת ממני. כשהם עוד במרחק זריקה, אני תופס את האפים שלי ושל האישה (ובלי לספור עד שלוש) זורק שני מטענים כימים שהיו לי בכיס. ולא; חגורת נפץ אין לי.
החומר מתפזר, מעט נוגע בגוף שלנו ואז נעלם. אנחנו צריכים מקלחת היום. אני עדיין מסרב לשחרר מהאף שלה עד שנעלם לגמרי והצווחות פסקו; כשהיא על סף עילפון.

כשאני מסיר לה את המחסום פה היא מתרחקת בפחד וחוסר אונים. כשראתה שאני משחרר אותה , אומנם נרתעה ממני, אבל בכל זאת אמרה שלא הייתי חייב לפגוע בהם ככה. אני לא עונה לה. "הייתה דרך אחרת".
אני משאיר אותה שם והולך לחפש את הגופות ה-חיות למחצה שלי, מנסה להסביר לה תוך כדי על עיקרון ה"תהרוג ואל תמות בעצמך". "זה היה אכזרי", היא מסרבת, ואני עונה ש"נכון, זה בדיוק מה שזה". אנחנו מתקדמים אל בניין העיריה. בעזרת 2 מריצות שהבאתי לשם אני מעביר 2 גופות למריצה שלה וזורק לכל אחד מהם שקית קרח.
"מה אתה עושה?" היא מתנשפת מופתעת. "אתה לא יכול להתעלל בהם ואז…" היא ממלמלת ובוהה בשקיות הצהובות המרוחות על פניהם המזוויעות שיצרתי. היא מנענעת את ראשה מצד לצד ואחר כך עיניה ננעצות בגבי.