הסוף
התהלכתי במסדרון חשוך, אורות הירח הציצו מבין החלונות והשתקפו בתמונות שעל הקיר, הנחתי שאני נמצאת בצריף באמצע היער.
המשכתי ללכת, רגליי היו יחפות וכואבות, לפתע התנגשתי במשהו, נפלתי על פניי. נאחזתי במן מקל ארוך וקשיח. רגלי התנגשה במשהו, זה הרגיש כמו בול עץ שטוח, עליתי על זה, עליתי על עוד אחד. באופן מפתיע מנגינת פסנתר הושמעה. הרמתי את ראשי כלפי מעלה, זה נתן לי תחושת רוגע.
דלת נטרקה, פקחתי את עיני בחוזקה בניסיון לראות משהו, אך זה היה נראה כאילו עייני יותר התעוורו.
צעדתי לאחור בשקט, רגלי באה לגעת ברצפה אולם היא הייתה באוויר, כאילו הרצפה מעולם לא הייתה כאן, יכולתי לחוש את התהום מתחתיי. נשענתי על הקיר, נשמתי נשימות עמוקות והסתכלתי לאחור שוב, מנסה לראות את הסוף. לא נשארה לי ברירה ולכן המשכתי לעלות. עליתי עד שממש יכולתי לחוש את הסוף, בטני התכווצה. לצלילי הפסנתר הוספו צלילי כינור, עצמתי את עיניי. המנגינה הוליכה אותי, ידיי היו מאחורי גבי, הלכתי לאט, הרגשתי שכשאני אגיע לשם זה יעלם. לפתע חוסר יציבות נהייה, הרצפה התפוררה ונפלה אל תוך התהום, עליתי במהירות בחוסר רצון ופחד, אבל זה לא מנע ממני מלהקשיב למנגינה.
המנגינה הייתה כואבת, אבל נעימה. הרגשתי את רגשותיו של היוצר, כל צליל זאת מילה. לכל מיתר יש משמעות. משיכת מיתר גורמת לך לרצות לדעת את הסוף, אך פתאום זה צורם, אולי מפני שאין סוף? או שהסוף כבר כאן ואיננו חשים אותו. והפסנתר, הוא הוסיף הרמוניה למנגינה. זה מה שאני אוהבת בו, בזמן שמיתרי הכינור צורמים באוזנינו, קלידיי הפסנתר נותנים תחושת רוגע. הם קטנים ועדינים ופתאום הם מתחזקים והם עולים וזה מרגיש שזה הסוף והכינור מנוגן במהירות ואז לפתע-דממה. אבל הפסנתר ממשיך להתנגן, הסוף כבר כאן, והוא אפעם לא נגמר.
זיעה עטפה אותי אבל באיזשהו מקום הרגשתי הקלה. נשמתי נשימה עמוקה. פקחתי את עיניי, דמעות זלגו. רגליי נעו בעצמם כאילו אינני עוד בשליטה, מששתי את הקיר, הוא היה מקולף וריחו היה עם עובש. המשכתי למשש עד שהגעתי לפתח.
הרגשתי את ליבי קורע אותי מבפנים, הפסנתר היה חזק יותר מתמיד. צמרמורת עטפה אותי, רגליי רעדו, עמדתי בפתח מפוחדת מלהיכנס. אך נכנסתי בסוף, אור בוהק הופיע, לא היה שם שום פסנתר, ושום כינור.
תגובות (8)
מצדהאחד הוספת נקודות נחמדות בעלילה
מצד שני החרפת את כל מה שאמרתי לך
במקום להגיד-
היא שומעת. היא מרגישה התכווצות. היא הולכת. היא פותחת. היא רואה.
ולגרום לנו לתהות הכל
את מאכילה בכפית עוד ועוד ועוד ועוד תיאורים שלא משאירים כלום מיותרים מאכילים בכפית. לכי לקודם ופשוט תמחקי תהיות מיותרות ותיאורים שלא באמת תורמים לעלילה. למשל אל תגידי – תהיתי ככה וככה ופחדתי ככה וככה. פשוט תגידי- חשתי מחנק. נרעדתי. סערותיי סמרו.
קצר. לעניין. פואנטה.
לאלא כלומר
ניסחתי גרוע אני ממש מצטערת!
זה כן טוב
פשוט
למחוק מה שלא בהכרח קשור לפואנטה הסופית ולשמור לעניין כי הכל ענייןמשל טיימינג
חחחחח זה בסדדר גמור XD
כנראה שלא הבנתי אותך נכון 3:
אבל את יכולה להגיד לי לאיזה בדיוק משפטים את מתכוונת כי אני פשוט לא מבינה. אם את מתכוונת לחלק האחרון:
" הרגשתי את ליבי קורע אותי מבפנים, הפסנתר היה חזק יותר מתמיד, צמרמורת עטפה אותי, רגליי רעדו, עמדתי בפתח מפוחדת מלהיכנס. אך נכנסתי בסוף, אור בוהק הופיע, לא היה שם שום פסנתר, ושום כינור."
זה יהיה אותו הדבר אם אני אכתוב "שיערותיי סמרו" או "נרעדתי".
אני מצטערת אם אני מציקה לך, פשוט זה נורא חשוב לי. 3:
כמובן שאת לא חייבת באמת לענות לי כן 3:
חחח אןקיי תראי
זה קטע אחר לגמרי מה שכתבת! נוח לי יותר להתייחס לקודם. פשוט באמת לכי אליו תעשי העתק הדבק לכאן ותמחקי מלא משפטים שכואב הלב למחוק שהם בעצם מסבירים את הסיטואציה ושימי לי כאן בתגובות
התהלכתי במסדרון חשוך, הנחתי שאני נמצאת בצריף באמצע היער.
המשכתי ללכת, לפתע התנגשתי במשהו לא ידוע, נפלתי על פניי. ליטפתי מן עמוד יכולתי להרגיש שזה עץ, זה היה קשיח וריחו היה מוכר. דרכתי על משהו, זה הרגיש כמו בול עץ שטוח, אחריו עליתי על עוד אחד. באופן מפתיע מגינת פסנתר הושמעה. זה היה מוכר.
העפתי את שיערי לאחור עליתי עד שממש יכולתי לחוש את הסוף, בטני התכווצה. לצלילי הפסנתר הוספו צלילי כינור, עצמתי את עיניי. המנגינה הוליכה אותי, ידיי היו מאחורי גבי, הלכתי לאט, הרגשתי שכשאני אגיע לשם זה יעלם.
המנגינה הייתה כואבת, אבל נעימה. היה ממש אפשר להרגיש את רגשותיו של היוצר, כל צליל זאת מילה. לכל מיתר יש משמעות, משיכת מיתר גורמת לך לרצות לדעת את הסוף, אך פתאום זה צורם, אולי מפני שאין סוף? או שהסוף כבר כאן ואיננו חשים אותו? והפסנתר, הוא הוסיף הרמוניה למנגינה, זה מה שאני אוהבת בו, בזמן שמיתרי הכינור צורמים באוזנינו, קלידיי הפסנתר נותנים תחושת רוגע הם קטנים ועדינים, ופתאום הם מתחזקים והם עולים, וזה מרגיש שזה הסוף והכינור מנוגן במהירות ואז לפתע-דממה. אבל הפסנתר ממשיך להתנגן, הסוף כבר כאן, והוא אפעם לא נגמר.
זיעה עטפה אותי אבל באיזשהו מקום הרגשתי הקלה. פקחתי את עיניי, דמעות זלגו. רגליי המשיכו ללכת, מששתי את הקיר, הוא היה מקולף וריחו היה עם עובש. המשכתי למשש עד שהגעתי לפתח.
נכנסתי לחדר, הרגשתי את ליבי קורע אותי מבפנים, הפסנתר היה חזק יותר מתמיד, צמרמורת עטפה אותי, רגליי רעדו, עמדתי בפתח מפוחדת מלהיכנס. אך נכנסתי בסוף, אור בוהק הופיע, לא היה שם שום פסנתר, ושום כינור.
אני חושבת שזהו?
הלכתי במסדרון חשוך, הרחתי עץ. המשכתי ללכת, לפתע התנגשתי במשהו. נפלתי על פניי. הנחתי על זה את היד. זה הרגיש כאילו אני מלטפת עמוד עץ קשיח בעל ריח מוכר. (*פה רשום דרכתי… אבל היא עוד על הרצפה לא?? נשאיר להכוונתך.) לפתע נשמעה נגינה של פסנתר. אני מכירה אותה מאיפשהו. ( ההמשיך עד סוף הפסקה מעולה)
היה ממש אפשר להרגיש- הרגשתי. זה לא יומן. זה תיאור של מה שקורה בפועל.
בקטע אחרי מבחינת ניסוחים חסרות נקודות.
אחר כך יש שתי שאלות. תורידי את סימן השאלה מאחת מהן אחרת זה מרגיש יומני
השאר מקסים מקסים מקסים! אולי קצת ניסוחים עם נקודות לשים.
באיזשהו מקום הרגשתי- פשוט הרגשתי. ברור שזה 'איפשהו'…
והשאר מדהים ומקסים.
תנסי לתקן תקראי ותבדקי אם את מסכימה עם התוצאה
בהצלחה! ^^
תודה רבה על ההכוונה!
אני בהחלט מרגישה בשינוי ואת צודקת. זה בהחלט הרגיש יומני ולא כאילו אני עושה את זה ברגעים אילו.
תודה רבה לך שהקדשת מזמנך! (:
ממש נחמד לי לעזור לאנשים באתר שאני אוהבת (:
את כישרון. זה נחמד. בבקשה