הסוד של החבר שלי – פרק 2

זה היה יום רגיל נוסף בבית הספר… קמתי בבוקר אל יום שקט ורגוע, שליו ומלא בשמחה.
צחצחתי שיניים, התלבשתי, הסתרקתי, התארגנתי ולקחתי את הילקוט שלי.
התחלתי לרוץ אל בית הספר מאושר.
"יש לי חבר!" קראתי בליבי בשמחה.
"נמאס לי להיות רווקה! יש לי חבר!, והוא הכי חתיך בכתה!" אמרתי שמחה.
נכנסתי אל בית הספר, לא היה אף אחד בכתה.
בשקט בשקט שלפתי את היומן הסודי שלי והתחלתי לכתוב על אתמול, על הנשיקה, על המתקן – על הכל!
"יומני היקר,
אתמול זה היה היום הכי טוב בעולם, נהיה לי חבר.
קוראים לו רוברט, התנשקנו ליד המתקן הכי מפחיד בפארק המים בו היינו.
אני לעולם לא אשכח את הפרפרים בבטן, את הידיים החמות והרכות שלו…" אז הפסקתי לכתוב כי מישהו נכנס לכיתה.
במהירות סגרתי את היומן ודחפתי אותו לאחד מכיסי הילקוט שלי.
"כמה זמן חיכית?" שמעתי קול מוכר מדבר אליי.
לאט, לאט פרצופו התבהר וראיתי שזה היה לא אחר מאשר החבר שלי – רוברט.
רוברט קרץ לי בחינניות.
בהפסקה, היה הרבה לחץ ותלמיד דחף אותי.
נפלתי לריצפה במהירות, כואבת, ירד לי דם.
רוברט היה לידי, הוא הביט בפצע שלי במבט מוזר.
לא דיברתי, שתקתי.
אז הבחנתי בניבים לבנים – מבריקים שמבצבצים מבעד לשיניו.
"הכל בסדר רוברט?" שאלתי אותו.
"ברור!" הוא אמר במהירות ובלחץ.
זה היה נראה כאילו משהו מגרה אותו.
"אני אעזור לך לחבוש את הפצע… בואי נזוז" הוא אמר והלכתי איתו.
נשענתי עליו, מה שהיה מוזר, זה שמידי פעם הוא הפנה מבטים קודרים לכיוון הפצע הפתוח שלי.
"אני אעמוד בפיתוי!" קרא לפתע רוברט.
"מה?" שאלתי לא מבינה.
"כלום, כלום" אמר רוברט, שוב, לחוץ מהרגיל.