הסוד האפל של טרנצ'ין

השמיים אפורים, הם איבדו את שמחתם היום. העצים זקורים, שלג מכביד על עניפהם הדקים. האוויר סמיך וערפל שורר על המדרכות האפורות שבטרנצ'ין. מזג האוויר הקודר לא מונע מאמא לשלוח אותי החוצה. אני יוצא מביתנו לכיוון בית הספר. הדרך אפרורית, היא לא יפה כמו שהייתה בחודש שעבר. אני שורק לי מנגינה, שתשמח אותי בבוקר קר שכזה. החיוך מנסה לדחוק את הקור שעל הפנים, ומתמרח לו לאיטו כאשר המנגינה שלי מתנגנת. הבוקר נראה טוב יותר עכשיו. עם משקפיים ורודים גם השמיים האפורים שלנו נראים תכולים, שמחים. בית הספר ממש מעבר לפינה, מחכה לי. לעוד יום של למידה ולאחריו יום נוסף של עבודה. אני פוגש את ארתור בדרכו לבית המטבחיים, הוא מנהנן לשלום. ואני עושה כמוהו.
"אמא שלחה אותך ביום שכזה?"
"כן…"
"לא נורא. היום יהיה יום טוב."
"אני יודע."
"יום טוב אדריאן."
"יום טוב ארתור."
אני ממשיך בדרכי, עובר את הפנייה ורואה את שערי בית הספר הכסופים, סגורים. אני מתקדם לעבר השער, הוא נעול. אני מחפש את ג'וליאן השומר, אך הוא לא שמה. בית הספר סגור היום. רוטן, אני חוזר הביתה. סתם יצאתי החוצה אל הקור המקפיא, אל השמיים האפורים הללו. יכולתי להיות בבית. להחבק עם כוס התה או לישון מכורבל בשמיכת הצמר. אני חוזר בדרך בה הלכתי, את המשקפיים הורודים השארתי בצד. והשמיים חזרו להיות אפורים, והדרך חזרה להיות אפלולית. אני מחליט לעשות את העיקוף דרך בית המטבחיים. אני פונה ברחוב הזה פה, וברחוב ההוא שם. אני חולף על פני בית המטבחיים, גגו עשוי פח חלוד וקירותיו עשויי ברזל גם הם. מחפש בעיניי את ארתור, אך לשווא. אני ממשיך בדרכי אל הבית, שואף לחום שבו. ומרחוק אני שומע מעין זעקה. אני מתעלם, ודאי העייפות והקור משפיעים על דמיוני. ואז נשמעה זעקה חזקה, והפעם לא דמיינתי. אני מסתובב לאחור, ולו עלה נידף ברחוב. עוד כמה צעדים אני בבית.

יום נוסף בטרנצ'ין. יום נוסף של שלג, קור וגשם. החורף הזה בלתי נסבל. מה לא הייתי נותן בשביל להאריך את תקופת הקיץ פה. אני יכול להתנחם בעובדה, שלפחות בית הספר התבטל היום. אך אני לא ממהר לשמוח, הרי יום עבודה נוסף מחכה לי. אמא שהייתה הכובסת הטובה ביותר בעיר שלנו, השתמשה בחופש הזה בשביל השליחויות.
"אבל גברת אונגרובה נמצאת בצד השני של העיר."
"אתה רוצה ארוחת בוקר?"
הנהנתי במהירות.
"אז דמיין שהשליחות הזו תלויה בארוחת הבוקר שלך."
פרצופי קמל, המסע לגברת אונגרובה הוא מסע ארוך.
"תודה בן שלי." אמרה ונשקה לראשי.
אמא הניחה בסל את הלבנים והמצעים של משפחת אונגר. אני בינתיים לגמתי מכוס התה שלי. וכשסיימה לארוז, הנחתי את הכוס ויצאתי לדרכי.
כשהתלוננתי על המסע הארוך, לא צחקתי. גברת אונגרובה גרה בצידה השני של העיר, והמרחק היה כמעט שני מיילים. שני מיילים בגשם הסכינים ובמדרכות הערפל זה לא דבר מהנה. החלטתי לעשות כתמול שלשום ולשרוק לי מנגינה. הפעם שרקתי חלק קצר מהסימפוניה החמישית, אותה אמא הייתה נוהגת לזמזם לי חרישית לפני השינה. והגשם מתחיל להיחלש, ואולי היום הזה הוא לא כזה נורא? השמיים שהאירו לי פנים כאשר הזיזו את העננים שמכסים אותם, נראים שמחים יותר. ובלי לשים לב, צעד אחר צעד, כשהשריקה מתנגנת, הגעתי לבית משפחת אונגר. גברת אונגרובה חיכתה אל מחוץ מפתן הדלת, בשמלתה הנפוחה ומטרייתה השחורה, היא עמדה שמה בחוץ.
"תניח את הסל על השולחן בן." הורתה.
ואני ביצעתי פקודותיה והנחתי את הסל על שולחן העץ שהיה למבריק ומצוחצח. גברת אונגרובה פתחה את הסל, ובדקה בגד בגד. היא עברה על כל הכביסה בעיניים קפדניות מאוד.
"אמך עשתה עבודה טובה, עבודה טובה מאוד."
"תודה רבה, גברתי."
"אני צריכה להודות לאימך." אמרה "וכפי שהובטח שלושים קורונות ועוד חמש על עבודת השליחות." התלוצצה וקרצה לי בעינה.
"תודה רבה גברתי."
גברת אונגרובה ליוותה אותי החוצה, הכסף היה בכיסי, והתחלתי לחזור את המסע הארוך חזרה אל הבית. השריקה עוזרת והנוף מתחלף במהירות. אני מגיע לשכונה שלנו ומחליט לעשות את העיקוף על מנת להגיע מהר הביתה. שוב אני חולף מול בית המטבחיים, רעדתי. הרגשתי ברוע הנפלט ממנו. אני המשכתי בדרכי בלי להסתכל בשנית על קירות הברזל.
"הצילו." קול מרחוק זועק.
אני מסתובב לאחור, ולו עלה נידף ברחוב. בטח דמיינתי, המסע עייף אותי. המשכתי חזרה אל הבית לבשר לאמא על טיב עבודתה.

"בוקר טוב ארתור."
"בוקר טוב סופיה."
"מה בידך?"
"הבאתי לכם קצת בשר מבית המטבחיים."
"בוקר טוב אדריאן." בירכה אמי בעודי יורד במדרגות.
"בוקר אור."
"בוקר טוב אדריאן." בירך ארתור.
"בוקר טוב אדוני."
ניגשתי אל הסלסלה שהונחה על השולחן, וחלקי פנים נגלו אליי.
"הבאתי קצת כליות ונקנקיות דם."
"זה מעולה, תודה לך."
"ארתור מה יש בבית המטבחיים?" שאלתי.
"די די אדריאן, אל תציק לארתור."
"הוא לא מציק. אשמח לענות על השאלה." הגן "בבית המטבחיים אנו שוחטים את הפרות, הכבשים והחזירים, מנקזים את הדם, מפרקים את הגופה לחלקים, ומעבירים אותם בקירור אל המגדניות."
"ולחיות זה לא כואב?" הוספתי לשאול.
"זה כואב. אך זה תפקידן. גידלו אותם בשביל לאכול אותם. הבאנו חיים והרגנו חיים. אך זו היא שרשרת המזון, אכזרית."
"ומה זה הצעקות הללו ששומעים משם?"
"די די אדריאן, שאלת מספיק!" רטנה אמא.
"יום טוב לשניכם."
"גם לך." וארתור עזב את הבית, משאיר לנו מעט מזון על השולחן.
"הסכת בני, אני אוסרת עליך לעבור ליד בית המטבחיים!"
"אבל אמא…"
"זה ברור?"
"כן גברתי."
"יפה."
משהו אפל קורה שמה. משהו שהם לא רוצים שאדע. כפי שהסקרנות הרגה את החתול כך היא מתפשטת בגופי. חונקת חלק אחר חלק בגוף, כמהה לדעת את אשר מתרחש מאחורי דלתיים סגורות. למה אמא רוצה שאתרחק? למה היא לא עוזרת לזועקים לעזרה אי שמה במעמקי בית המטבחיים? ולמה יש כל כך הרבה שאלות, שאף לא רוצה לענות עליהן?

השלב הראשון בכל פעולה מוצלחת, זה הסוואה. אני צריך שלא יראו אותי. מעיל הצמר החום יוכל להשתלב נהדר עם הקירות החיצוניים של בית המטבחיים. ועם כובע קסקט שחור לראשי, הם לא יזהו אותי. השלב השני הוא כמובן תיזמון. לכן כשהשמש תהיה במרכז השמיים, בדיוק בזמן שאמא יורדת אל הנהר, אוכל להתגנב החוצה לכיוון בית המטבחיים. השלב השלישי הוא פעולה. אך את זה, עוד לא תיכננתי כנדרש. איני יודע מה אני עומד לראות או לעולל. אך דבר אחד בקשר לפעולה אני יודע. שאני אכנס מחר לבית המטבחיים! שיהיה לי בהצלחה ושאלוהים ינחה אותי בדרכי.

בוקר חדש בטרנצ'ין, אני יורד במדרגות בידיעה שהיום סוד המבוגרים עתיד להיחשף. גם היום אני נשאר אל מול האח החמים, בית הספר נסגר בשל השלג הכבד. אך זה לא נותן לי את האפשרות להתבטל, השמלות המכובסות לא יחכו עוד הרבה זמן שמישהו יואיל בטובו ויקפל אותן. שמלות נפוחות מלאות צבעים וחוטים. תמיד תהיתי איך הן נושמות אם השמלה כל כך מהודקת עליהן? השמלה הזו מוכרת לי. זו השמלה של גברת אונגרובה, אותה שמלה נפוחה שקיבלה אותי לביתה. מה זה? זה לא היה. כתם אדום הכתים את המחוך בשמלתה של גברת אונגרובה. אמא ככל הנראה לא צלחה בלהסירו. ערמת השמלות קופלה וחולקה לסלים, ואני חיכיתי לשמש שתגיע למרכז השמיים.
אמא יצאה דרך דלת העץ כשידיה עמוסות בלבנים ובגדים, וזו הייתה שעתי לצאת למשימה. לבשתי את מעיל הצמר ולראשי קסקט שחור, ועזבתי את הבית בידיעה שהאמת תצא היום לאור. גם היום השמיים היו אפורים אך המדרכות היו לבנות. העצים עומדים, מתקשים לעמוד בנטל הלבן. צעדים גדולים וכפות רגליי נסחבות במעמקי השלג. מעיל הצמר היה בחירה נכונה ביום מקפיא שכזה. אני עובר את הפינה ועומד אל מחוץ שערי הברזל של בית המטבחיים. הראש משתוקק לעבור בכל חלק וחלק במפעל אך הרגליים משתתקות, מפוחדות וקפואות רק רוצות לחזור אל האח החם. אבל המוח הוא הקובע, הוא זה השולח הוראות לחלקי הגוף. המוח קובע והגוף מבצע. ובלי רצון הרגליים הן מתקדמות לתוך בית המטבחיים.

הכפפות פותחות את שערי הברזל, והמפעל חשוף אליי. אני קרב לדלת הכניסה, עשויה פח גם היא, ונכנס פנימה. חום עוטף אותי, מדגדג באפי, ואני מחליט להשאיר את מעיל הצמר בכניסה יחד עם הכפפות. אני עובר בפרוזדור החשוך מביט ימינה ושמאלה, אך דלת ולו אדם נמצא בצידיו. אני ממשיך בעקבות האור החלוש שבסוף הפרוזדור, הוא קורא לי לבוא אליו. אני מתמסר אליו, הרגליים עכשיו מובילות והראש כוסס ציפורניו, מסוקרן לדעת מה הוא עתיד לראות. אני יצאתי אל האור והעיניים מזדעזעות, המוח לא מבין את המידע שהוא מעבד עכשיו. הקיא מטפס מעלה מהקיבה אל פתח הגרון, והידיים הנעריות רועדות.
"שלום לך אדריאן." בירך ארתור.
הפה נפער לרווחה אבל מילה לא יצאה ממנו.
"מה יש?" שאל.
ועל הפה שלא הוציא מילה, חיפתה היד המושטת לעבר הילד האומלל.
"עבודת בית המטבחיים, כפי שאמרתי לך, היא לא פשוטה."
אני מסרב להבין. מסרב לעבד את המידע הזה.
"אנו מביאים חיים בשביל לקחת אותם, ואנחנו עוזרים לבהמות לחיות."
"זה… זה מה שאנחנו אוכלים?" גימגמתי בקול רועד.
"וודאי שלא."
דעתי נחה מעט, נשמתי לרווחה.
"אתם אוכלים בהמות." הסביר.
"אז למה… למה הילד?"
"יש לו תכונות טוב לילד. הפרה תביא יותר תועלת עם התכונות האלו."
"זה חולני." הכרזתי.
"זוהי עבודת בית המטבחיים. אתה אומר חולנית, אני אומר גאונית."
"משכב בהמה? זה גאוני? זה חולני! אתה חולני!"
"די די אדריאן, לא מספיק שהפרעת לי בזמן העבודה, כעת אתה מותח עליי ביקורת? אין לי צורך בכך."
"היי תקשיב." לחשתי לעבר הילד. וארתור סתר לי בחוזקה מורה לי לצאת מחצר המשחטה. הרגליים ידעו מה לעשות, הן רצו. רצו רחוק ככל האפשר, רחוק עד לצד השני של העיר. רחוק מהמציאות המטורפת שנגלתה כרגע. רחוק מהסוד האפל הזה. רחוק ממבט הילד המבקש רחמים.

שעה ועוד שעה, ומראה הזוועות לא נותן מנוחה לראשי. בכל מיצמוץ ובכל מבט לאחור אני רואה את אותו מבט, את הסיטואציה אליה נקלע הילד המסכן. השלג מתחיל להיערם עליי, אני לא מסוגל לזוז. לא מסוגל לחזור לאחור בידיעה שהאוכל קרוב אליי יותר ממה שנדמה לי. הן ידעו. אמא וגברת אונגרובה ידעו את המתחולל מאחוריי דלתיים סגורות אך בחרו להמשיך בחייהן. בחרו להתעלם ממצוקת הילד. איך אוכל להכניס ולו עוד גרם של בשר הכליות או בשר הצלי, אל תוך גופי כשהתמונה הזו לא עוזבת אותי?

"אמא." נכנסתי בוכה לבית.
היא רצה אליי עוטפת אותי בגופה, שומרת עליי מהעולם הרע הזה. ושניות ארוכות החום שלה מגונן עליי, ואני מוצא נחמה.
"את ידעת?" שאלתי.
"כן בן."
"איך את יכולה לאכול?" נחרדתי.
"זה לא פשוט בהתחלה, מי כמוני יודעת. אך כפי שארתור אמר, הבאנו חיים בשביל לקחת חיים. זוהי מחזוריות איומה שאנו צריכים להתמודד עימה. ואלו שלא מתמודדים מוצאים את עצמם עם המתים."
"את יכולה לחפש אותי עימם." הכרזתי ויצאתי מהבית.
יצאתי החוצה לכיכר העמוסה בהר השלג. עליתי עליו בצעדים זהירים. הסתכלתי למעלה לשמיים, לאלוהים הגדול שהרשה לבריאתו לעולל זאת. הושטתי ידיי לצדדים וקפצתי מהר השלג, הראש נחבט באבני הכיכר. ועד מהרה השלג הלבן הפך אדום. הדם שאיכסן בתוכו את הזכרון הזה יוצא החוצה. משאיר את גופי תמים כפי שהיה לפני יממה אחדה. והחיוך שרק מנסה לדחוק את הקור שעל הפנים, כבר לא מצליח לזוז. העיניים מתקבעות על השמיים האפרוריים והן לא מצליחות להחליף את הנוף. הלב פועם פעימה אחת אחרונה לפני הסוף המר. והגוף מוטל לצד הכיכר שבטרנצ'ין והשנה 1794 מגיעה לסיומה בשבילי.