הנשימה האחרונה – פרק 1

אני פוקחת עיניים, מסביבי דמויות מטושטשות שעולות ויורדות מהאפלה שאופפת אותי, הכל בצבע לבן, אישה עם בגד לבן מושיטה לי יד, כל הגוף כואב לי, מה קורה פה? איפה אני?
הדמויות מתחילות להתבהר, לצידי עומד נער, גבוה ושזוף הוא ממלמל מילים שאני לא מבינה, אישה בשנות החמישים שלה מתקרבת אלי, אני רואה שהיא בוכה. מי זאת?
המילים שהנער אומר נשמעות מוכרות, גם את הקול שלו כבר שמעתי פעם.
״הכל באשמתי, אני כלכך מצטער אל, בבקשה תסלחי לי, לא רציתי לפגוע בך-״ הוא אומר עד שהדמות עם הבגדים הלבנים עצרה אותו ״בבקשה ג׳יידן, אתה חייב לתת לה קצת זמן…״ יש לה נימת קול נעימה ורכה ואני רוצה שתמשיך לדבר.
אני לא יכולה יותר לשתוק, אני חייבת להבין מה קורה פה ״איפה אני?״ אני שואלת בקול רועד ״מי אתם?״
הדמויות משתתקות, כולם מסתכלים עלי בהלם מוחלט. לא הייתי צריכה לשאול את זה.
״אליסון מתוקה, את בבית החולים סבטיאן, קרתה.. אממ.. תאונה, כן תאונה. אני אמא שלך,״ האישה בת החמישים עם השיער החום והעיניים הגדולות מדברת, ״זה אבא שלך״ איש גבוה עם כתפיים רחבות ושיער שחור ״זאתי אלין, האחות בבית החולים״ האישה עם הבגדים הלבנים, ״זה ג׳יידן, אממ, הוא… הוא מכר שלך,״ היא מהססת ומצביעה על הנער השזוף והשרירי.
״היית בתרדמת במשך ארבעה ימים״ היא ממשיכה בקול רועד.ֿ
עייני נפערות, זה לא הגיוני! אלו לא החברים שלי, ואלה לא ההורים שלי, לא ראיתי אותם מעולם.
אני לא מבינה מה קורה פה, אני רוצה להגיד משהו אבל כלום לא יוצא לי מהפה. אני חייבת לברוח מפה. הם מרמים אותי. הם רוצים לעשות לי דברים רעים. כמו שהבריון ההוא עשה.
רק רגע. אני כן זוכרת! אני זוכרת את הבריון.
אני זוכרת שהוא קשר אותי. ואז חבט בראשי. לא ראיתי במה הוא חבט. אני רק יודעת שזה כאב. כאב מאוד, כאב חד כמו שמעולם לא הרגשתי.
אני מנסה לקום מהמיטה. אני מורידה מעלי את השמיכה ומיד הנער מתקרב ומחזיק במפרק ידי בכוח.
״אל, את לא יכולה ללכת, לא במצב הזה, את צריכה לנוח״ יש לו קול מרגיע ולרגע אני שוקלת להישאר במיטה, אבל אז נזכרת בבריון. ״תן לי ללכת״ אני אומרת ומנסה שוב לקום, אבל ללא הצלחה, הוא יותר חזק ממני. ״אמרתי שאת לא קמה״ הוא אמר בנימה החלטתית אך בעיניו היה זיק של עצב. ״בבקשה, אני מבטיח, אף אחד כאן לא יפגע בך״ הייתה אמת בקולו, הוא גורם לי לסמוך עליו, זה מה שהם רוצים, כל האנשים מסביב. הם מסתכלים עלי. הם יפגעו בי. אני לא יכולה שוב להיפגע, אני חזקה. אני מנסה לקום שוב והפעם בכל עוצמתי אבל זה גורם לכאב מפלח בחזהי ובראשי. אני צווחת קלות ונשכבת אחורה שוב, הנער נבהל ומחזיק את מפרק ידי יותר חזק, הוא מכאיב לי. ״אלי מה קורה?״ הוא שואל בנימה מודאגת. אך לפני שאני מספיקה לענות לו נכנסות בצווחות שלושה נערות לחדר.
״אומייגאד!!!! אל ! באמת חזרת!!!!״ הבלונדינית הגבוהה צווחת ומחבקת אותי בחיוך ענקי, אני לא נרתעת. משהו בחיבוק הזה, במגע שלה, נותן לי הרגשה שהיא לא רוצה לפגוע בי.
״אלי כלכך דאגנו״ השנייה עם שיער שחור קצר, נמוכה מוחה דמעה מעינה ונעמדת לידי גם היא.
״כבר חשבנו ש.. שלא תתעוררי״ השלישית עם שיער שטני, רזה, מדברת בקול קצת יותר שקט, כמעט בלחש.
המוח שלי חוזר להתערפל וכולם מטשטשים שוב, דמויות בצבעים עם הבעות מוזרות.
לא! אני לא אכנע לאפלה שוב! אני משאירה את עיניי פקוחות עד שהראש שלי מפסיק להסתחרר.
״אליסון, את צריכה לישון קצת״, האחות אומרת ״אתם כולכם, תנו לה לנוח, זה בטח נורא קשה לה לעכל את הכל, תנו לה זמן״ כולם מתחילים לצאת מהחדר. ״לא!״ אני צועקת חזק משהתכוונתי, אני לא יכולה לאפשר להם ללכת. אני צריכה להבין מה קורה ומה הם רוצים ממני.
כולם מסתובבים בבהלה. האישה בת החמישים שהציגה את עצמה כאמא שלי רצה אלי, ״מה קורה אלי?״ היא מסתכלת עלי בדאגה. האיש שהציג עצמו כאבא שלי מתקרב גם הוא, הוא מחבק אותי.
״אתם עובדים איתו נכון?״ אני שואלת, כולם נראים מבולבלים ולחוצים, ידעתי שהם מרמים אותי!
״עם מי, אל?״ הילדה הבלונדינית מתקרבת ונוגעת קלות בידי. ״אנחנו לא עובדים עם אף אחד, אנחנו המשפחה שלך״ האבא אומר.
״עם הבריון שעשה לי את זה! זה אתם! אני יודעת שזה אתם תפסיקו לשקר לי״ אני צועקת ודמעות זולגות על לחיי.
״אז את כן זוכרת״ האמא אומרת בלחש.
ג׳יידן מתקרב אלי ולוחץ את ידי ״אל, אין לך מה לדאוג, הבריון ההוא הלך לכלא, הוא לא יחזור, ואנחנו שומרים עליך״ הוא מדבר בשקט.
״אני לא מאמינה לך״ אני צועקת והדמעות עדיין יורדות מלחיי. ״תנו לי ללכת, אני מתחננת״
אבל עכשיו כבר לא מקשיבים לי, עוד איש עם בגדים לבנים נכנס, כנראה שמע את הצעקות.
״התעוררת!״ הוא אומר בשמחה, כאילו כלום לא קורה.
״תן לי ללכת״ אני ממשיכה.
״אליסון, מתוקה, אני דוקטור מלין, ואני באתי להביא לך כמה הפתעות״ הוא עדיין מחייך כאילו היום זה היום הטוב בחייו,
הוא חושב שאני סתומה.
לפני שאני מספיקה להוציא מילה הוא כבר תוקע לי מחט עמוק בתוך הירך ואני צורחת.
ג׳יידן בא ותופס לי את היד. ״היי, תירגעי אלי, זה רק בשביל שלא יכאב לך הראש״ הוא אומר חרישית ומלטף את ידי.
הדמעות שוב זולגות. הוא מנגב אותם באגודלו ״אל תבכי״ אני מרגישה חלשה. אני לא אתן להם להרדים אותי שוב. אני לוקחת את כל הכוח שנשאר בי וקמה מהמיטה, כאב מפלח את ראשי, אבל אני חייבת לעשות את זה. אני רצה.
הצלחתי לצאת מהחדר. עכשיו מה? אני ממשיכה לרוץ לאורך המסדרון. אני מגיעה לפנייה, אני ממשיכה לרוץ, אני מוצאת את עצמי במבוי סתום, כואב לי כל הגוף, אני חייבת לשבת.
אני כמעט מתמוטטת אחורה עד שיד תופסת את גבי ומונעת ממני ליפול. ג׳יידן. אני שוב בוכה.
״מה אתם רוצים ממני?״ אני אומרת מבעד לדמעות ״בבקשה אמור לי״
״אליסון, אנחנו לא רוצים ממך כלום, רק שתתחזקי ותחלימי, בסדר?״ הוא מדבר בקול כל כך מרגיע עד שאני שוכחת מהכל. רק אני והוא בעולם הזה. הוא מרים אותי בעדינות מהרצפה ומחזיק אותי בידיו.
הוא לוקח אותי בחזרה לחדר, אני נרדמת שוב.
לאחר כמה שעות אני קמה, הבנתי שהם לא מתכוונית לפגוע בי. אני צריכה לסמוך עליהם.
״אמא?״ אני שואלת בלחש, כי כולם ישנים חוץ ממנה.
״כן מתוקה?״ היא רואה שקמתי אז היא מדליקה אור קטן ומתיישבת לידי.
״את יכולה להסביר לי מה קרה?״