המשחק של גיא (חלק ב -פרק 9)
ללוטם לא לקח יותר מידי זמן למצוא את גיא. כל מה שהיא הייתה צריכה לעשות הוא לעקוב אחרי הקול של הצעקות וההתכתשויות והיא הגיעה ישר אליו. לא שגיא נטה לריבים, אבל הייתה בעייה מסויימת עם זה שהוא פשוט רצה לקום וללכת בלי שיבדקו אותו. כשהוא ראה את לוטם מגיעה חיוך ענק הופיע על הפנים שלו. הוא הסכים לכמה בדיקות שגרתיות והם הצליחו לצאת מבית החולים יחסית מהר.
גיא הסתכל דרך חלון האוטובוס כמו ילד קטן. הוא חייך כל הזמן ופשוט התענג על המראות של העיר שלא חשב שיראה יותר לעולם. פתאום הוא פנה ללוטם וחיבק אותה, משהו שהוא לא היה עושה לפני שהיה בבידוד של שתיים עשרה שנים. אז הוא חטף עוד משולש פיצה מהמגש שלוטם הביאה לו, ואז הוא פנה שוב אל החלון, וחוזר חלילה. היה לו באמת קשה מאוד להחליט מה החלק הכי טוב בחזרה לעולם האמיתי.
הם הגיעו לחנות הקטנה שלוטם הייתה בה רק לפני כמה שעות. גיא התגלגל מצחוק כשראה את השלט שהכריז "עכשיו בממלכת המשחקים, הכל במחיר קסום!" לוטם לא חשבה שזה עד כדי כך מצחיק אבל כנראה שאפשר היה להבין אותו.
הוא הפסיק מיד לצחוק כשהם נכנסו לחנות.
על הרצפה, ממש מול הדלת, היה מוטל מוכר החנות. לוטם, בחוסר רצון בולט, רכנה כדי לבחון את האיש המבוגר. לא היה ספק, האיש היה מת.
"אוי לא!" לוטם קראה בזעזוע. "מה קרה לו? הוא היה בסדר גמור היום כשהייתי בחנות. אתה חושב שזה צרוף מקרים?" היא שאלה את גיא.
גיא בהה מהופנט בשברי הכד העתיק שעוד היו מונחים על הדלפק של החנות.
"אממ… גיא?"
"לא, זה לא צירוף מקרים," גיא לחש בקול רועד.
"מה זה, גיא?"
הוא הצביע על השברים של הכד. "אני מכיר את הסמלים האלה," הוא אמר, "זאת השפה שכתובה בעולם של המשחק."
לוטם קמה והלכה אל הדלפק. אם עד עכשיו עוד היה ספק באמיתות של העולם שהיו בו, הכד הזה הוכיח אחרת. מישהו היה שם לפניהם, מישהו פה ידע את השפה הזאת.
"אני שברתי אותו, גיא," לוטם אמרה. "היום, הוא נפל כשלקחתי את המשחק. אתה חושב שזה בגללי?"
"אני לא יודע," גיא גם הוא צעד לכיוון השברים, הוא הסתכל עליהם בעיון אבל משום מה פחד לגעת בהם. "קצת קשה לקרוא את זה ככה, אבל אולי אם נרכיב אותו יהיה אפשר להבין מה זה."
"אתה יכול לקרוא את זה?" לוטם שאלה.
"אני יודע קצת," גיא אמר. "אני לא כל כך טוב בשפה הזאת וחוץ מזה יש פה רק חלקים של מילים כי הכלי שבור."
"אז בוא ניקח אותו הביתה," לוטם אמרה. "הם בטח כבר מחכים לנו שנים."
גיא ולוטם יצאו מהחנות עם כל שברי הכד שהם הצליחו לאסוף בתיק הגב של לוטם. הם התקשרו למשטרה בדרך הביתה ודיווחו על המוכר המת. גיא הציץ כל הדרך בתוך התיק וניסה לחבר את שברי המילים הכתובות בחרס. כשהם לבסוף הגיעו לבית שלו הוא לא התקדם יותר מידי, אבל הוא הגיע למסקנה שהם נכתבו ביד.
היה כל כך טוב לראות שוב את הבית. הוא נראה בדיוק כמו שגיא זכר אותו, אולי קצת יותר קטן, אחרי הכל, הוא גר באחוזה בשתיים עשר השנים האחרונות. הם נכנסו לפינת האוכל ולא עברה יותר מחצי דקה לפני שנועה הרימה את הראש ופקחה עיניים. ואז היא פערה את העיניים לרווחה.
"יש לנו דקה, תזכרי," פקמן אמר והתעסק עם השעון שלו.
נועה זינקה מהכיסא שלה והסתערה על גיא בחיבוק. "חזרת!"
גיא צחק וחיבק אותה חזק, "גם אני התגעגתי אלייך."
"גיא, לוטם!" פקמן קרא, "אני לא מאמין שאתם פה!"
הוא עלה על גדותיו מרוב שמחה לראות את שני החברים הכי טובים שלו.
"קרה כל כך הרבה כשלא הייתם," נועה אמרה.
"אני מתאר לעצמי," גיא אמר בחיוך, היה משהו מנחם בזה שעכשיו הם הבינו קצת איך הוא מרגיש.
"אני מצטער להרוס, אבל יש לנו עוד עשר שניות," פקמן אמר.
"אבל הכד!" לוטם אמרה.
"הכד?" נועה לא הצליחה להבין איפה בדיוק הם מסתירים כד.
"נחזור לפה אחר כך," גיא אמר. "אנחנו צריכים לדבר, כולם."
גיא ולוטם לקחו שוב את הקלפים והתיישבו לשולחן. אם לפני יום מישהו היה אומר לגיא שהוא יצליח לגייס קבוצה כל כך מחוייבת למשחק הזה, הוא לא היה מאמין. עכשיו הוא חשב לעצמו שהוא הולך לקחת הפסקה ארוכה ממשחקי קופסא בזמן הקרוב.
לוטם פקחה את העיניים על הדשא הלח ובחנה את העולם שהתעוררה אליו. איזה מקום מוזר.
"דור! הם פה!" היא שמעה את מאיה צועקת. הקבוצה התחילה לקום על הרגליים בדיוק בזמן לראות את דור מגיע מהבית בריצה קלה. הוא אפילו לא שם לב לגיא וללוטם כשרץ אל נועה.
"התגעגתי אלייך," הוא אמר לה ועטף אותה בחיבוק. נועה חייכה ונישקה אותו.
גיא שיפשף את העיניים וכשעדיין ראה את אותו הדבר הוא פנה ללוטם שנראתה מבולבלת בדיוק כמוהו.
"גם אני עדיין לא מבין את זה," פקמן אמר להם, "והיו לי עשרים שנה להתרגל."
"איזה כיף שאתם פה!" מאיה חייכה כשהיא ראתה את גיא ולוטם. היא הושיטה ללוטם יד לקום.
עכשיו דור סוף סוף שם לב אליהם. "חזרתם!" בהתחשב בזה שההיכרות שלו איתם הייתה מבוססת על מפגש אחד שהתרחש פחות או יותר לפני עשרים שנה מבחינתו, אפשר להבין למה לא היה לו יותר מידי מה להגיד.
מאיה ופקמן סיפרו בהתלהבות את כל מאורעות עשרים השנים האחרונות, כולל תיאור מפורט של כמה תרחישים ראויים לציון שהם עברו, וגיא ולוטם סיפרו קצת פחות בהתלהבות על מה שמצאו בחנות.
"תגידו," גיא אמר. "אתם חושבים שזה אפשרי שפשוט כולנו נמות במשחק, ואז כולנו נצא?"
"ניסינו," פקמן אמר, "כמה פעמים. הבעיה היא שאנחנו לא יכולים להרוג את עצמנו או אנשים אחרים שהם לא בוגדים ואם ניסינו להרוג את הבוגד קודם או לתת לו להרוג אותנו זה לא עבד. הכי טוב שהצלחנו זה שכמה אנשים ינצחו בסוף וישארו פה ביחד."
"מה עם הדמות הזאת שאמרת שמצאת?" לוטם שאלה את פקמן.
"הוא היה סתם קוקו מעצבן," פקמן אמר, "תאמיני לי, יותר טוב שלא פגשת אותו."
"יש לי פשוט איזושהי מחשבה," היא אמרה.
"מה?" גיא שאל.
"מה אם כבר היה מישהו בתוך המשחק?" לוטם אמרה. "מה אם הוא היה הדמות הזאת וכשנכנסנו שחררנו אותו?"
"זה דווקא הגיוני," גיא אמר.
"איך זה הגיוני?" מאיה שאלה.
"אני יודע בוודאות שלא היה קלף שביעי," גיא הבטיח. "עברתי טוב על כל החלקים לפני שהתחלנו לשחק. הקלף לא סתם הופיע."
"אז אם היה פה עוד מישהו, לא היינו אמורים לפגוש אותו?" נועה העירה.
"כן, היינו אמורים," גיא ניסה להיזכר במשחק הראשון.
"ואני חושבת שבאמת פגשנו אותו," לוטם אמרה. "אתם זוכרים שהיה מישהו במשחק הזה? מישהו שהיה עם גיא אחרי שהוא בגד?"
"לא ממש," דור הודה.
"כן, זה היה די מזמן," פקמן אמר.
"אני זוכרת את זה," לוטם הייתה בטוחה בעצמה. "הוא נראה ממש מוזר, והוא פשוט הלך אחרי גיא וחייך חיוך מטורף כזה."
"זה לא בדיוק נשמע כמו מי ששיחקתי איתו," פקמן אמר.
"אבל זה לא מי ששיחקת איתו," גיא אמר. "מי שפגשנו במשחק הראשון הוא השחקן, לא הדמות. הגיוני שהם יתנהגו אחרת."
"אני היחיד שלא מבין מה ההבדל בין שחקן לדמות?" פקמן שאל.
"השחקן זה אתה, פלאש הוא הדמות שלך," גיא הסביר. "במשחק הראשון מי שפגשנו הוא השחקן שהיה פה לפנינו, מי שאתה פגשת הוא הדמות שהוא שיחק איתה. השאלה רק איפה השחקן הזה היום?"
"מי יודע, הוא יכול להיות בכל מקום," נועה אמרה.
"לגבי זה," לוטם אמרה. "אני לא יודעת איפה הוא עכשיו, אבל אני חושבת שאני יודעת איפה הוא היה."
"המוכר," גיא הבין.
"רגע," פקמן אמר, "אתם חושבים שמי שזה לא יהיה שהיה פה לפנינו השתחרר מהמשחק והרג את המוכר שמכר לו את הדבר הנורא הזה?"
"אפשר להבין אותו," מאיה ציינה.
"הבעיה היא שעכשיו אין לנו את מי לשאול," דור אמר. "אין לנו שום דרך לדעת מאיפה המשחק הזה הגיע."
"יש את הכד הזה שמצאתם," נועה אמרה.
"אני לא יודע אם זה קשור באמת," גיא אמר.
"כתוב על זה בשפה ההזויה של המקום הזה," מאיה אמרה, "זה קשור."
"אז חייבים לשחק שוב," פקמן אמר, "כדי להוציא את גיא."
"אתה יכול לפענח את מה שיש על הכד, נכון?" נועה שאלה.
"אני יכול לנסות."
תגובות (0)