המשחק של גיא (חלק ב – פרק 8)

פקמן הרים את הראש מהשולחן וכמו שתיאמו מראש, מייד הפעיל את הסטופר בשעון שלו. "פיצה!" הוא קרא בשמחה.

מאיה לא התעכבה וקמה גם היא. "מה קרה להם?" היא שאלה בין ביסים והצביעה במשולש של פיצה פטריות על נועה ודור המעולפים.

פקמן משך בכתפיים.

אחרי עשרים ושבע שניות של אושר טהור הם עצרו לרגע כדי לדון במה שקרה. "למה הם לא קמים?" פקמן שאל.

"יכול להיות ששניהם הצליחו להישאר," מאיה אמרה.

"יותר טוב," פקמן אמר, "גם ככה הם לא באמת רצו לצאת."

מאיה גיחכה והושיטה יד לעוד משולש. "כן, לא נראה לי שהיה להם אכפת להישאר שם גם עוד כמה שנים טובות."

הדקה שהוקצבה להם עברה הרבה יותר מידי מהר. מאיה הסתכלה בחוסר רצון על הקלף שלה. פקמן, לעומתה, הסתכל ברצון רב על עוגת יום ההולדת של גיא שעוד עמדה שם שלמה ומגרה מאוד.

"לא יהיה להם אכפת, נכון?" הוא שאל.

מאיה פנתה לראות על מה הוא מדבר, "הם יבינו," היא הסכימה איתו.

השעון של פקמן כבר כמעט הגיע לשלוש דקות כשהם לבסוף חזרו אל השולחן והתיישבו. כשהם התעוררו על כר הדשא המוכר מידי, השעה הייתה כנראה בסביבות אחר הצהריים. השמש עדיין נראתה בין ענפי העצים אבל היה יחסית חשוך. מאיה נאנחה באכזבה כשקמה שוב לאותו נוף שהפך לביתה החדש. פקמן שפשף בכאב את ראשו שנחת על סלע.

"חזרתם?" קולה של נועה נשמע והם קמו מייד.

"זה היה מדהים!" מאיה אמרה בשמחה. "וגם נשארתם ביחד, כולם הרוויחו."

"כן…" נועה לא נראתה מאוד מתלהבת. "מה קרה לסיכום שלנו? הייתם אמורים לחזור לפני חודשים."

פקמן ומאיה החליפו מבטים מתוחים והחליטו שזה אולי לא הרגע המתאים לספר לה שהעוגה שטרחה עליה כל כך הייתה מצויינת.

"הכל בסדר?" מאיה שאלה.

נועה פתחה את הפה, כנראה כדי לענות איזו תשובה עוקצנית על האיחור שלהם, אבל לא הצליחה להוציא מילה. במקום זה מה שנשמע הייתה יבבה חלושה ואומללה. העיניים של נועה התמלאו בדמעות והיא פשוט עמדה שם. מאיה זינקה מייד ובאה לחבק את חברתה.

"אוי, אני כל כך מצטערת," היא אמרה לנועה. מאיה פנתה אחורה לכיוונו של פקמן וסימנה לו ללא קול- "אני ארצח את אח שלך". פקמן ניצל את הרגע כדי להיעלם, כנראה הלך לחפש את דור.

"אל תדאגי, אני כאן. הכל יהיה בסדר."

נועה המשיכה לבכות בידיים של חברתה הכי טובה ובאותו רגע הבינה כמה היא באמת הייתה חסרה לה. היא כעסה עליה כל החודשים האלו על הזמן שלוקח להם לחזור אבל עכשיו לא היה לה אכפת, היא רק רצתה לשמוע אותה אומרת שהכל בסדר.

עד כמה שמאיה הצליחה להבין, הכל היה טוב ושמח בארבעת החודשים הראשונים. בשלב מסויים, ההמתנה הארוכה והעובדה לא היה להם אף אחד פרט לאחר, פשוט היו קצת יותר מידי בשבילם. נועה לא ציפתה לזמן כל כך ארוך לבד עם דור במשחק, והוא לא בדיוק היה האוזן הקשבת הכי תומכת שיש. התוצאה הייתה ששניהם בהדרגה עלו זה לזה על העצבים. כעבור תשעה חודשים הם ממש לא רצו להיות ביחד יותר. בעידודם של מאיה ופקמן, הקבוצה פצחה בסדרת משחקים שמעבר לגיוון השגרה, נתנו להם קצת הפסקה מהחודשים הארוכים שהיו כלואים יחד.

הקבוצה הספיקה לעבור תרחישים כל כך רבים, שהם כבר היו בספק שיוצרי המשחק באמת המציאו את כולם. הם התמודדו עם הצפה של הבית, שלדים שהתעוררו לחיים, עכבישה ענקית, ותרחיש מלחיץ במיוחד שבו כולם ענדו קולרים עורפי ראש. פקמן מצא שוב באחד המשחקים את מק'רירי והיה מאוד מאוכזב כשהכלב נעלם בסוף המשחק. באחת הפעמים מאיה ודור החליפו בטעות קלפים, מה שהוביל לאחד המשחקים הטראומטיים יותר עבורם. נועה ודור אולם שבו להיות ביחסים ידידותיים אבל הם עשו מאמץ רב לא להישאר לבד באותו מקום.

ככל שהם שיחקו יותר, ככה הכישורים שלהם השתפרו. הם כבר ידעו בדיוק למה הדמויות שלהם מתכוונות בכל הרמיזות המסתוריות שלהם והצליחו לשפר את השליטה שלהם ולדחות את המרדף יותר זמן, אם רצו בכך. הגילוי אולי הכי חשוב שהיה להם במהלך המשחקים האלו היה שמי שנשאר בבית הוא אך ורק המנצח, או המנצחים, לאו דווקא כל מי שנשארו בחיים בסוף. הם גילו את זה אחרי שבתרחיש שבו נועה בגדה בהם, היא ופקמן נשארו בחיים בסוף המשחק אבל פקמן ניצח, ונועה יצאה מהמשחק. במקום השני ברשימת הגילויים הייתה העובדה שלא תמיד יש בוגד, או שלפעמים יש אפילו כמה.

"הנה, אתם רואים?" פקמן אמר לדור ולמאיה תוך כדי שהוא מדפדף בהוראות, "במרדף מספר 9 אין בוגד, לפחות בהתחלה."

"מה אם," מאיה אמרה בפה מלא, "כולנו ננצח וניתקע שם?"

"אנחנו לא חייבים לנצח אם אנחנו רואים שכולנו עוד בפנים," דור אמר ולא הסיט את העיניים מהסטופר שלו.

"אתם חושבים שיש משהו שימושי בהוראות האלה?" פקמן העביר את הדפים במהירות בלי באמת לקרוא אותם.

"אלא אם כתוב שם 'אזהרה! אם תשחקו בזה תשאבו לתוך הסיוט הכי גדול של החיים שלכם' אני חושבת שאי אפשר להגיד שהן מאוד שימושיות."

"היי, תראו!" פקמן שם לב למשהו שהוא לא ראה קודם. הוא פתח את הדף האחרון בחוברת והראה להם אותו בגאווה.

"מה זה?" דור שאל.

"הדמויות שלנו," פקמן אמר.

"רגע, מי זה?" מאיה הצביעה על אחת הדמויות.

פקמן הסתכל שוב על הדף וחיפש את מי שמאיה הצביעה עליו. "אני לא יודע, כתוב פה שקוראים לו… אני אפילו לא יודע איך לקרוא את זה. הוא בן… טוב, זה באמת מוגזם. התאריך הזה אפילו לא אמיתי. והוא קוסם? אה, בעצם לא. מה לעזאזל?"

"תביא לי את זה!" למאיה נמאס מההערות חסרות התועלת של פקמן. היא מילמלה משהו על 3 יחידות אנגלית בזמן שהיא קראה את מה שכתוב בדף. פקמן, בינתיים, חיטט בקופסא. אם יש דמות, צריך להיות גם קלף, לא?

"עוד חצי דקה חוזרים," דור הכריז.

"זה מוזר ברמות," מאיה קראה מחדש את הפסקה כדי לוודא שהיא הבינה נכון. "תגידו, התמונה שלו נראית לכם מוכרת?"

"סוג של… מה את חושבת?" פקמן הציץ בדף לפני שהמשיך לחטט בקופסא. בשלב הזה הוא פשוט הפך אותה ושפך הכל על השולחן.

"עשרים שניות."

"אני לא יודעת, אולי יש תמונה שלו בבית?"

"לא נראה לי," פקמן הבחין פתאום בקלף מחומש בצבע חום שלא היה שם קודם.

"חמש עשרה."

"תקשיבו, אני לא יודעת מה הסיפור אבל זה באמת לא מסתדר לי."

"תראי," פקמן הושיט יד לקחת את הקלף אבל ברגע שנגע בו הוא התעלף מייד. הקלף התפוגג ביד שלו לפני שמאיה הצליחה להבין מה קרה.

פקמן התעורר על כר הדשא המוכר, מבולבל מאוד.

"למה נגעת בזה?" דור נזף בו כשהתעורר גם הוא במשחק.

"איך אני אמור לדעת מה זה עושה?" פקמן התרגז.

"אתה לא אמור לגעת בקלפים מוזרים בתוך משחק קסום ששואב אותך ליקום אחר!" דור היה בעיקר מבוהל ממה שקרה. הקלף הזה הופיע משום מקום, איך הם יכולים לדעת שהוא בטוח?

נועה הופתעה גם היא לשמוע על הקלף החדש.

"רגע, אתם חושבים שהוא לא היה שם קודם?" היא שאלה.

"אני לא יודעת," מאיה אמרה, "זה ממש מוזר."

"אולי זה סתם ספייר," דור הציע.

"אני חושבת שכולנו פה מספיק זמן כדי להבין שאין כזה דבר סתם. אם גיא אמר שיש שש דמויות, יש שש דמויות. מה שזה לא יהיה שאתה לקחת," נועה אמרה לפקמן, "הוא לא חלק מהמשחק המקורי."

"אז בעצם מה שאת אומרת זה שאני מוטנט," פקמן אמר.

"כן," מאיה נראתה יותר מידי משועשעת מהרעיון.

"לא," נועה אמרה.

"אנחנו לא יודעים מה זה," דור אמר.

"ממה שקראתי על הדמות הזאת," מאיה אמרה. "היה כתוב שהוא קוסם מאוד עצמתי שגורש מביתו אחרי שביצע פשע בלתי נסלח. הוא די זקן, לפי ההוראות לפחות, וגם אין לו כוחות קסם כבר. הם לא כל כך ברורים בשלב הזה. הפחד הכי גדול שלו, לפי מה שכתוב שם, זה שהוא יהפוך להיות, אממ, נחות, כמו בני האדם."

"יופי," פקמן רטן, "אז עכשיו אני תקוע עם זקן סנוב משוגע על כל הראש."

כשהמשחק הבא התחיל כולם היו מאוד מתוחים לפני שפקמן עבר בדלת. הוא בעצמו היה מאוד מתוח אבל בשבילו להיות מתוח זה פשוט לספר יותר בדיחות שקשורות במוות, ספציפית המוות שלו עצמו. דור כנראה לא ממש העריך את הנימה המורבידית.

פקמן חיכה כמו תמיד בחשיכה של כניסת הבית. מתוך החושך בא והתקרב גבר לבוש גלימה חומה שגלשה על הרצפה בשקט. פקמן חיכה ליד הדלת, או לפחות איפה שהוא חשב שהדלת נמצאת, הוא לא ממש יכל לראות אותה בחושך הזה. היה משהו במבט הקר של הגבר שגרם לבטן שלו להתהפך.

"איפה השני?" פקמן שאל את הגבר.

"מה כוונתך?" הגבר שאל.

"אמור להיות עוד מישהו, איפה הקוסם הזקן?"

"קוסם," הגבר ירק את המילה בבוז. "אני הוא רב-מג אוסורין דרוהנין אודיבאוס מאלהיים, לא אוחז עיניים חסר בינה." הוא המשיך להתבונן בפקמן במבטו הקר והמנתח. "מי אתה?"

"אני?" זאת הייתה הפעם הראשונה שמישהו מהדמויות טרחו לנסות להבין מי הם השחקנים.

"אכן," ענה מי שהציג את עצמו כ… פקמן כבר הספיק לשכוח. היה נדמה לו שמג זה משהו שקשור לקסם, הוא ידע את זה רק כי הוא הסתובב עם גיא יותר מידי. האיש באמת נראה קצת כמו קוסם. קוסם מלחיץ. היה משהו מוזר מאוד באדם הזה, פקמן קיווה שזה לא יהיה יותר מוזר מהדברים שעברו עליו עד עכשיו. הוא לא היה מאוד צעיר, אבל גם ממש לא זקן כמו שמאיה תיארה אותו.

"אני השחקן שמשחק איתך," פקמן אמר.

"שחקן?" הקוסם צמצם עיניים. "הסבר את עצמך."

"בוא פשוט נתחיל," פקמן הושיט לו יד ללחיצה, "בסדר?"

הקוסם בהה ביד המושטת בהבעה שפקמן לא יכל אלא לפרש כגועל. "אתה מן היצורים האלה המכונים בני אדם," הוא קבע בנימה חשדנית.

"כן," פקמן מאוד רצה לגלגל עיניים. "ככה אנחנו מכנים את עצמנו, בני אדם. אתה לא בן אדם?"

הקוסם נשף בזלזול, "איזו שאלה מגוכחת."

לפקמן התחיל להימאס ממנו. "אתה הולך ללחוץ לי את היד או לא?"

"קח אותי למולין," הורה לו הקוסם.

לפקמן לא היה שום מושג מי או מה זה מולין. "בטח, אני אקח אותך למולין," הוא הושיט שוב את היד.

הקוסם אחז בידו של פקמן.

האורות נדלקו.

כולם מייד חיפשו את פקמן וכשמצאו אותו, הסתכלו עליו במבטים חוקרים.

"הוא באמת נראה ממש מוכר!" נועה אמרה והמשיכה לבהות בו.

'לא יאמן,' אמר הקוסם המוזר בראשו של פקמן. 'היא באמת הצליחה.'

"אני לא חושב שיש תמונות שלו בבית," דור אמר.

"אני חייב להגיד שמי שהוא לא יהיה, הוא מאוד מלחיץ," פקמן אמר. "חוץ מזה שהפעם לא הייתה לי בחירה! רק הוא בא."

"מה? איך?" דור שאל.

"לא יודע," פקמן התחיל לפחד מהכללים החדשים האלו של המשחק, "הוא דווקא לא כזה זקן, אבל מתנשא בדיוק כמו שאמרת."

'מדוע האנשים הללו בבית שלי?' הקוסם דרש.

"הוא אומר שזה הבית שלו," פקמן העביר את המסר לאחרים.

"תשאל אותו איפה אנחנו," נועה אמרה.

"היי, אתה, רב-גג," לפקמן לא היה מושג איך לקרוא לו.

'כמה משונה.'

"אמרת שאנחנו בבית שלך, נכון?" פקמן יותר לחש מאשר דיבר, זה באמת הרגיש לו קצת מוזר לדבר ככה מול כולם.

'כן, זה היה הבית שלי.'

"אז איפה אנחנו בדיוק?"

'אתה רחוק מאוד מביתך, בן אדם.'

"את זה אני יודע," פקמן סתר למצחו, "אז איפה אנחנו כן נמצאים?"

'מובן שהיא נכשלה, כמו תמיד.' הקוסם התעלם מהשאלה, 'הביאה איתי קבוצה של בני אדם מזוהמים לאדמת המולדת המקודשת.'

"הוא אמר לך איפה אנחנו?" דור שאל.

"לא," פקמן אמר, "הוא אמר רק משהו על זה שאנחנו במולדת המקודשת. הרבה מאוד קשקושים אם אתם שואלים אותי. הוא בטח איזה דמות מוזרה של המשחק. הוא מופיע בהוראות, הוא חייב להיות."

המשחק התנהל כרגיל פחות או יותר, עברו כמה סבבים שבהם הם פשוט הלכו ברחבי הבית ופתחו חדרים. פקמן לא נהנה במיוחד מחברתו של הקוסם המוזר בראש שלו שהמשיך להעיר הערות על כמה שהבית מכוער עכשיו ושהוא ינקום את נקמתו בכל אלה שעשו לו עוול, וכמובן, איך אפשר לשכוח, רגז על מי שעד כמה שפקמן הבין, היא מישהי שקוראים לה מולין.

המשחק הסתיים אחרי שהדמות של נועה זימנה שד שכמעט והרג את כולם, אבל ברגע האחרון מאיה הצליחה להשמיד אותו וכך הוכתרה כמנצחת של המשחק וזכתה בשלושה חודשים של נופש בבית כבר לא רדוף רוחות מתנת יום ההולדת הארוך ביותר בהיסטוריה.

הדבר הראשון שפקמן עשה כשהוא התעורר, אחרי שהפעיל את הטיימר, היה לטמון את הקלף המוזר עמוק בתוך הקופסא. "אני לעולם לא מחליף יותר דמות," הוא אמר.

לא שנועה או דור הקשיבו לו. הם היו די עסוקים בבהייה זה בזה במבטים עצובים.

"אני מצטער על מה שאמרתי אז," דור אמר לנועה.

"גם אני," היא אמרה לו.

פקמן פשוט הניד בראשו, "יש לכם דקה אחת להיות פה בחוץ וזה מה שאתם עושים?"

המבט על הפנים של דור היה מספיק כדי להשתיק אותו, "רוצה עוגה?" דור שאל את נועה.

"בטח," הם אכלו את העוגה ישר מהמגש בזמן שפקמן ישב שם ותהה איך הוא נתקע דווקא איתם.

"אתה רוצה קצת?" נועה שאלה את פקמן.

"לא, אני מפוצץ."

עכשיו הסתבר לו שכל הפיצות האלה שהוא אכל בפעם הקודמת, הוא עדיין לא סיים לעכל אותן. אז למרות שזה הרגיש כאילו עברה שנה מאז שהוא אכל פיצה, בעצם עברו רק כמה דקות. אכן חוויה מאוד מבלבלת. בסוף הדקה הם חזרו למשחק והעירו שוב את מאיה באמצע הלילה. אין כמו שגרה.