המשחק של גיא (חלק ב – פרק 7)
האווירה לא ממש השתפרה בשבוע שאחרי זה. דור נזכר פתאום בכמה שהוא כועס על אחיו ובלי שום דבר שיסיח את דעתו, הוא פשוט שקע בזה. פקמן כעס על מאיה שהכריחה אותו לספר מה קרה, ומאיה בתמורה כעסה עליו באותה נחישות. נועה לא כעסה על אף אחד, אבל זה יכול להיות די מדכא להיות תקועה במקום אחד שבו כולם כועסים זה על זה, והיא התגעגעה הביתה.
"אני רוצה לצאת מפה," דור אמר להם ערב אחד. "לא אכפת לי כבר מה יהיה במשחק, אני לא יכול לסבול את המקום הזה יותר."
"אתה רוצה לעזוב?" פקמן פתאום התחיל לפחד. הוא לא ידע מה הוא יעשה בלי אחיו. הוא ישתגע.
"אני לא יודע," דור אמר.
"אני יכולה לדבר איתך, דור?" נועה קמה מהדשא והושיטה לו יד. הוא לא לקח אותה אבל קם בכל זאת. הם הלכו לקצה היער בשתיקה.
"אם אתה רוצה ללכת הביתה, אני מבינה," נועה אמרה.
"יופי."
נועה התכוונה להגיד שהוא צריך לסלוח כי הוא האח הגדול וכל זה, אבל אז היא התחרטה, נמאס לה. "תפסיק להתנהג כאילו אתה כזה מסכן."
דור הסתכל עליה מופתע.
"אתה לא היחיד שתקוע פה ואתה לא היחיד שיש לו בעיות. כולנו רוצים לעוף מפה ולחזור לחיים שלנו. אם אתה רוצה ללכת, לפחות אל תעמיד פנים שזה בגלל מישהו מפה. זה בגלל שאתה לא מסוגל לעמוד בזה, ואתה מעדיף לעזוב את אח שלך מאשר להתמודד."
נועה לא בדיוק הבינה למה, אבל דור פתאום התחיל לחייך. חיוך קטן, אבל אחרי חודשים של זעף זה היה ממש יוצא דופן.
"אז בקיצור, מה שאני מנסה להגיד זה, אממ, זה קשה מספיק גם בלי ש… גם בלי…"
המילים שנועה התכוונה להגיד אחרי זה פרחו מראשה, דור פשוט רכן קדימה ונישק אותה. נשיקה קצרה, מהוססת, אבל זה הספיק כדי שהיא תפסיק את הנאום חוצב הלהבות שלה. דור הסמיק מייד ברגע שהבין מה הוא עשה, אבל הוא לא ממש הצליח להוריד את החיוך מהפנים.
נועה כחכחה בגרון ותיארה לעצמה שהיא בטח הרבה יותר סמוקה ממנו.
"אני, אממ… סליחה," היה כל מה שדור הצליח להגיד.
נועה חייכה והשפילה מבט, "אתה לא צריך להתנצל."
כשנועה ודור חזרו סוף סוף למחנה המאולתר שלהם, הם מצאו את פקמן ומאיה מתווכחים בקולניות לאור המדורה הקטנה שלהם. הם חייכו זה לזה ובלי לומר מילה, התיישבו ליד המדורה בידיים משולבות. מאיה ופקמן המשיכו לצעוק אחד על השני קצת עד שמאיה פתאום שמה לב אליהם.
"רגע אחד," היא אמרה.
נועה הסמיקה לצבע של תות שדה בשל ודור פשוט חייך מאוזן לאוזן.
"אני לא מאמינה," מאיה אמרה שוב.
"מה?" פקמן עדיין לא הבין על מה כל הסיפור.
"הם!" מאיה ניפנפה בכיוונם בתנועה שנראתה מאוד מאשימה.
"מה איתם?" פקמן הרים גבה ובחן את הפנים של אחיו. "אה."
אחרי הערב הזה משהו השתנה. פקמן ומאיה אולי לא הפסיקו לריב, הם אפילו לא היו צריכים סיבה מיוחדת, אבל לנועה כבר לא ממש היה אכפת. פקמן לפחות כבר לא כעס על מאיה, כי דור כבר לא כעס עליו. הדבר הכי מעצבן היה אולי זה שנועה ודור לא יכלו שלא לחייך כל הזמן, זה באמת הוציא את מאיה ואת פקמן מדעתם.
"אני מתגעגעת למיטה שלי," מאיה אמרה בוקר אחד.
"אני מתגעגע לאוכל אמיתי," פקמן הוסיף.
"אתם חושבים שהפיצה עדיין שם על השולחן שלנו?" נועה שאלה.
"בטח," דור אמר. "אנחנו פה מאה ארבעים ושישה ימים, זה בערך מאה שניות שם בחוץ. פחות משתי דקות."
"פחות משתי דקות!" מאיה קרסה על הדשא ושמה ידיים על הפנים. "פחות משתי דקות!"
נועה צחקקה וניסתה למשוך את חברתה חזרה לישיבה. "כבר נמאס לך ממני? חשבתי שדיברנו על להיות חברות עד בית האבות."
"לא נמאס לי ממך," מאיה אמרה. "נמאס לי מזה." היא הצביעה בינה לבין דור שחייך כמו תמיד כשהסתכל על נועה ואז הצביעה על הבית והשמיים ובערך כל דבר שנמצא סביבם.
"כן," פקמן אמר, "זה באמת נמאס."
"מה אתם רוצים לעשות, אז?" נועה שאלה. הם לא ענו.
"לשחק?" דור אמר בשקט.
"בעצם, למה לא?" פקמן שאל.
"כי זה…" לנועה לא הייתה תשובה, "אתם באמת רוצים לשחק שוב?"
"זה מעביר את הזמן," מאיה אמרה.
"ויש בחוץ פיצה!" פקמן הוסיף.
"אבל מישהו יצטרך להישאר פה לבד עד שנחזור," דור אמר.
"אבל פיצה!" פקמן חזר והדגיש.
"חוץ מזה," מאיה אמרה, "הייתי פה לבד כבר פעמיים. זה לא כזה נורא. מחכים כמה ימים, חודש, זה עובר בסוף. ואז אפשר להתחלף."
נועה ודור החליפו מבטים מהוססים. לאף אחד מהם לא ממש נשמע הרעיון להיפרד לחודש. "אתם בטוחים שזה מה שאתם רוצים?" נועה שאלה.
"כן!" פקמן אמר בהתלהבות.
דור הושיט לנועה יד ולחץ אותה קלות. "זה יהיה בסדר," הוא אמר.
מכאן ועד להיכנס לבית באמת, עברו כמה עשרות ימים. בכל פעם שהם החליטו שהם מוכנים, מישהו אמר משהו שגרם להם להסס והם החליטו לחכות עוד. אבל בסוף זה קרה. בבוקר היום המאתיים ואחת עשרה, הארבעה עמדו מול דלת הבית, נחושים לשחק שוב.
מאיה פתחה את הדלת שהם כבר התרגלו לראות סגורה וצעדה ראשונה אל תוך החושך. פקמן בא בעקבותיה. דור ונועה המשיכו לעמוד בכניסה, רוצים למשוך את הרגע רק עוד קצת.
"זה יהיה בסדר," דור אמר.
"יהיה בסדר," נועה השיבה.
הם יכלו להישבע שהם שמעו קולות כועסים מתוך הבית אחרי שלקח להם קצת יותר מידי זמן להיפרד.
"נתראה בצד השני," נועה אמרה רגע לפני שעברה את הסף.
"נתראה," דור אמר לחשיכה שמולו.
האורות נדלקו, והם גילו את עצמם החדשים. פיטר, פלאש, זואי והת'ר. למרות הבגידה של הת'ר לפני שני משחקים, מאיה הרגישה מוזר מידי לבחור במישהי אחרת. דור קרץ לדמות הילדה של נועה ופיטר, בתוך ראשו של דור, השמיע קול גועל ברור.
'איכס! זואי?' פיטר מחה.
המשחק התחיל כמו כל אלה ששיחקו עד עכשיו, אמנם עבר קצת זמן אבל הם כבר ידעו למה לצפות והגיבו באדישות יחסית לכל הפתעה שקפצה עליהם. רק כשמאיה מצאה טבעת מעניינת במיוחד בחדר השינה משהו פתאום השתנה.
פקמן הרגיש מרומה במיוחד כשפלאש פתאום בגד בו והוא איבד את השליטה. הוא צפה בו בייאוש כשזימן רוח רפאים של כלה וזמם לחתן אותה עם לא אחר מאשר אחיו! מאיה ניסתה להשתמש בטבעת כדי להביס את רוח הרפאים, ללא הצלחה רבה מידי, ויצאה מהמשחק.
זואי רמזה לנועה שכדי לנצח הם צריכים למצוא את הגופה של החתן האמיתי (איכס!) ולהראות אותה לרוח הרפאים. היא ודור ירדו למרתף בחיפוש אחר הגופה ופלאש כמעט הצליח לעצור אותם, אבל ברגע האחרון דור חיסל אותו.
"תהנה מהפיצה," הוא אמר לפני שדקר אותו בחרב.
"מה אתה חושב שיקרה אם ננצח?" נועה שאלה בזמן שהם גררו את הגופה לכיוון הכנסייה, כי מסתבר שיש בבית הזה גם כנסייה.
"אני חושב שאנחנו עומדים לגלות," דור אמר.
הם נכנסו לחלל המפואר ושמטו את הגופה העתיקה על הרצפה, יחד עם הטבעת. מולם הופיעה במשב קליל רוח הרפאים. מתוך הגופה התרוממה דמותו של החתן והוא צעד לכיוון כלתו לצלילי מארש רפאים מצמרר. הם אחזו ידיים וצעדו יחד עד שנעלמו אל תוך הקיר הנגדי.
נועה פנה אל הילד שהיה דור כדי לשאול אותו מה עושים עכשיו אבל לנגד עיניה דמותו הקטנה של פיטר צמחה והפכה לדור.
הוא חייך, "ניצחנו."
תגובות (0)