המשחק של גיא (חלק ב – פרק 6)

"מאיה?" נועה הייתה הראשונה לקום מהדשא הלח מטל הבוקר. השמש עוד לא בדיוק זרחה אבל השמיים כבר היו בצבע כחול בהיר והבית כולו זרח בהילה, שאלמלא כל מה שעבר עליהם בו, הייתה יכולה להיראות קסומה.

"יכול להיות שהיא עוד לא קמה?" דור שאל.

"כמו שאני מכירה אותה, יכול מאוד להיות," נועה אמרה. היא ניגשה אל דלת העץ הענקית ודפקה עליה בנחישות. "קומי כבר! אנחנו רוצים להתחיל!"

אור קטן נדלק באחד החלונות. לקחו כמה דקות עד שהדלת סוף סוף נפתחה ומאיה יצאה החוצה.

"לא יכולתם לחכות איזה שעה?" היא שיפשפה את העיניים.

"גיא אמר שאתם לא באמת חייבים לישון פה," פקמן העיר.

"אז מה, זה כמו תחביב," מאיה אמרה. "חוץ מזה, מה אני אמורה לעשות פה חודש שלם לבד? כי אני ממש לא מתכוונת לקרוא את הספרים המוזרים האלה שיש בספרייה."

"זה היה רק חודש עכשיו?" נועה שאלה.

"כן, ספרתי ימים," מאיה אמרה. "שלושים ושתיים ימים מאז המשחק הקודם."

"אם את היית פה שלושים ושתיים ימים," נועה חשבה בקול רם, "ואנחנו היינו בחוץ בערך… כמה? שלושים שניות?"

"אפילו פחות, חזרנו די מהר הפעם," דור אמר. "מקסימום עשרים."

"שלושים ושתיים לחלק לעשרים… זה יוצא בערך 1.6 ימים פה לכל שנייה שאנחנו בחוץ," נועה סיכמה.

"וואו," פקמן סיכם בדרכו שלו.

"גם אם ממש נתאמץ, מי שנשאר פה יצטרך לחכות כמה ימים כל פעם," דור אמר. "ותחשבו כמה זמן ייקח עד שגיא ולוטם ילכו לחנות ויחזרו."

"לפחות שעה, שעה וחצי," נועה אמרה.

"מה זה אומר?" מאיה שאלה.

"זה אומר שהזמן שיעבור בתוך המשחק יהיה…" דור חשב לרגע, "תשעים דקות, חמשת אלפים ארבע מאות שניות, כפול 1.6 ימים לכל שנייה זה יוצא… שמונת אלפים שש מאות ארבעים ימים שזה…"

"בערך עשרים וארבע שנים," נועה אמרה בזעזוע.

"רגע, את אומרת שאנחנו הולכים לחכות עכשיו עשרים וארבע שנים עד שהם יחזרו מהחנות הזאת?" מאיה שאלה, אף אחד לא ענה. "זה מטורף!"

"כן," דור אמר, "אפילו אם נעשה תורות כדי שכל פעם מישהו אחר יחכה… זה המון זמן."

"מה אם יש דרך אחרת לצאת?" נועה שאלה. "או שכולנו פשוט נמות באותו רגע?"

"אולי אפשר לנסות ללכת ליער?" פקמן הציע.

"האמת שניסיתי את זה," מאיה הודתה. "הלכתי המון זמן, כמה שעות טובות, ואז כשהסתכלתי אחורה זה היה כאילו לא הלכתי בכלל. לא הצלחתי להתרחק מהבית לא משנה כמה ניסיתי."

"איפה אתם חושבים שאנחנו?" דור שאל.

"יקום מקביל?" פקמן הציע.

"איכשהו נראה לי יותר הגיוני שהכל קורה בתוך הראש שלנו," נועה אמרה. "שום דבר פה לא מרגיש אמיתי."

"אולי פשוט נחכה פה כולנו?" פקמן אמר.

"בחוץ על הדשא?" מאיה שאלה. "עשרים וארבע שנים?"

"יותר טוב מלהיות בתוך הבית לבד עשרים וארבע שנים."

"זה דווקא לא רעיון כזה רע," דור אמר. "אין לנו לאן למהר להתחיל עוד משחק. אם יימאס לנו, תמיד אפשר להיכנס פנימה."

באותו ערב דור הלך לעץ בגבול של קרחת היער. הוא הרים אבן קטנה מהאדמה וחרת קו על העץ. יום מספר אחד עבר.

ככל שהם היו שם יותר זמן, הימים עברו מהר יותר. פקמן השתלט על המטווח של גיא ואחרי כמה שבועות של אימונים הפך להיות קשת לא רע. הם ניסו ללכת אל תוך היער עוד כמה וכמה פעמים, שום דבר לא השתנה. בכל פעם שהם פנו אחורה הם גילו שהבית עוד שם.

"אתם רבתם פעם, לא?" נועה שאלה את דור ופקמן ערב אחד. הם רק הסתכלו אחד על השני ואף אחד לא ממש רצה לענות.

"נכון," מאיה נזכרה. "כשבאת עם הפיצה ממש כעסת על פקמן."

"למה הם בכלל קוראים לך ככה?" דור ניסה לשנות נושא.

"אמ… סתם באתי פעם לבית ספר עם חולצה של פקמן וזה נשאר ככה מאז."

"לא נכון!" נועה אמרה, "גיא סיפר לי פעם, זה היה בפורים-"

"לא, לא," פקמן קטע אותה.

"נו, תספרי," דור עודד את נועה.

"זה לא באמת כזה מעניין," פקמן מחה.

"אנחנו רוצים לשמוע!" עכשיו גם מאיה הייתה סקרנית.

נועה הסתכלה על פקמן בהיסוס, בסוף הוא נשף בכניעה וסיפר, "אז בפורים אתם יודעים איך זה, חבורות של ילדים קטנים שאכלו יותר מידי סוכר מסתובבים ברחובות. בקיצור, אני הלכתי עם גיא ולוטם לאסוף את גילי מהגן והיא לא רצתה לבוא אז צעקתי לה שיש לי שוקולד."

דור התחיל לחייך כשהוא נזכר באחותם הקטנה.

"זאת הייתה טעות, ברגע שאמרתי את זה איזה שלושה ילדים קטנים ישר קפצו עליי והתחילו לרדוף אחרי כדי שאני אתן להם את השוקולד. במקרה, כולם היו לבושים בתחפושות של רוח רפאים."

"מה? איך לא סיפרת לי אף פעם?" דור גיחך ומאיה התפקעה מצחוק. פקמן לא חייך.

"גיא אמר שבסוף הוא ולוטם היו צריכים לבוא להציל אותך מהילדים," נועה צחקה.

"את זה הוא סתם המציא," פקמן אמר.

מאיה נפלה אחורה על הדשא ולא הצליחה להפסיק לצחוק, המחשבה על פקמן רץ ברחובות כשחבורת ילדים רודפת אחריו הייתה פשוט טובה מידי. כשהצחוק שכח נועה נזכרה איך הם התחילו לדבר על זה.

"רגע, לא סיפרת למה כל כך כעסת עליו," היא אמרה לדור.

הוא הסתכל הצידה לכיוון היער, "זה כבר ממש לא חשוב עכשיו."

"זה היה טיפשי," פקמן אמר. כולם היו בשקט, אף אחד לא ממש רצה להיות הראשון שידבר. "אני באמת מצטער," פקמן אמר לדור.

"אני יודע, זה ממש הדבר האחרון שאכפת לי ממנו עכשיו," דור אמר. נועה ומאיה הביטו בין האחים וניסו להבין על מה הם מדברים.

"כשנחזור, אני אדבר עם אמא ואבא," פקמן הבטיח.

"אתה ממש לא צריך," דור אמר. "אתה יודע שהם ישכחו מזה בסוף."

"אבל מה שקרה לא היה באשמתך והם צריכים לדעת את זה," פקמן התעקש.

"זה כן היה באשמתי! אני עזרתי לך לרמות, אפילו שידעתי שזה ממש לא יעזור," דור נראה קצת פחות רגוע עכשיו, בלשון המעטה.

"אבל זה לא נכון, דור. אתה יודע שהכל היה אשמתי," פקמן המשיך להתווכח.

"די!" מאיה קטעה אותם והם הסתכלו עליה בהלם. "שניכם אשמים, הבנו. עכשיו מישהו מוכן לספר מה קרה? אני ונועה נחליט מי אשם."

"אני לא יודעת אם זה-"

"אני ונועה נחליט," מאיה חזרה ואמרה.

"בסדר," פקמן אמר. "אתה רוצה לספר?"

"לא ממש," דור חזר להסתכל על היער כאילו יש שם משהו מאוד מעניין שהוא לא הספיק לראות עדיין בשבעים ושמונה הימים שהם היו שם.

"הייתה לי שנה די גרועה בבית ספר, ממש גרועה. הייתה לי שיחה עם ההורים והמנהלת והיא אמרה שאם אני לא משפר את הציונים שלי ומהר, הם יכולים להשאיר אותי כיתה. לא ידעתי מה לעשות וביקשתי מדור שיעזור לי," פקמן הסתכל על דור וחיכה שהוא יחזיר לו מבט אבל זה עדיין סירב להתיק את מבטו מהיער. "אז במבחנים שהיו אחרי זה, דור היה מחכה בשירותים ואני הייתי יוצא ושואל אותו את השאלות של המבחן. זה עבד כמה פעמים ואני הייתי כזה מטומטם שהתחלתי לספר לחברים שאח שלי ימכור להם את התשובות למבחנים."

נועה הסתכלה על דור, היא הבינה בדיוק איך הוא מרגיש. היא הייתה עושה הכל בשביל גיא, הכל.

"בקיצור, היה מבחן ממש גדול במתמטיקה וכולם התחילו ללכת לשירותים לבקש מדור את התשובות והוא לא הסכים, אבל בכל זאת תפסו אותו. ההורים שלנו ממש כעסו. כולם אמרו שהוא ניסה, אממ… לסחוט כסף מילדים."

דור כחכח בגרון אבל לא אמר כלום.

"האמת," מאיה אמרה, "דור צודק, אני גם הייתי שונאת אותך."

"תודה, מאיה," פקמן אמר.

"אני לא שונא אותך," דור הסתכל על פקמן סוף סוף. "אתה פשוט לא מבין מה עשית."

"הייתי אידיוט, אני יודע."

"תמיד היית אידיוט," דור אמר, "אבל בחיים לא חשבתי שתנצל אותי ככה."

"אתה לא יודע איך זה כשכולם מסתכלים עליך ככה!" לפקמן נמאס להתנצל כל הזמן, "אתה האח האחראי, החכם, זה שכולם אוהבים. אני זה שאמא ואבא משנים נושא כשמתחילים לדבר עליו!"

"לא נכון-"

"אז אתה באמת יכול להאשים אותי שרציתי שלפחות בבית ספר יסתכלו עליי אחרת? לא החבר הכי טוב של גיא, לא זה שעומד להישאר כיתה. זה היה טיפשי, דבילי, מפגר, אני יודע! אתה חושב שלא הצטערתי על זה בשנייה שעשיתי את זה? אבל זה כבר היה מאוחר מידי!"

"לעזאזל, אתה חושב שאכפת לי מזה?" דור כעס. "אז מה אם דיברת שטויות? אז מה? אתה אח שלי, אני אוהב אותך. אבל כשחזרנו הביתה באותו יום, ואמא ואבא אמרו לי שאני יכול לשכוח מהעזרה עם התואר, אתה שתקת. אני אעשה הכל בשבילך, אבל לפחות תודה בזה כשאתה טועה!"

"טעיתי!"

"בסדר," דור ממש לא רצה להיזכר בזה עכשיו. הוא לא רצה לחשוב על זה שברגע שהם יצליחו סוף סוף לצאת מהסיוט הזה הוא יחזור לסיוט השני שלו, לעבוד בשלוש עבודות שונות ולגור בבית שבו אף אחד לא מוכן להסתכל עליו.

"דור," נועה הושיטה לו יד אבל הוא ניער אותה וקם ללכת משם.

"הנה," פקמן אמר בקול קודר, "עכשיו אתן יודעות."