המשחק של גיא (חלק ב – פרק 4)

"סוף סוף!"

גיא כבר חשב שהוא לא יצליח למצוא את החדר הזה בבית המוזר שנוצר עכשיו במשחק. כל החדרים שהוא הכיר כבר 12 שנה, עכשיו התהפכו והסתדרו בסדר אקראי לגמרי. חלק אפילו כבר לא נמצאו באותה קומה. כמו למשל הגלריה, שאותה גיא ניסה למצוא מההתחלה.

גיא עבר על פני הציורים המוכרים של חבריו ושל ביתו, מוריד אותם בזהירות מהקירות אחד אחד. עכשיו הוא שם לב שהאף של נועה בציור קצת יותר ארוך מבמציאות, והוא טעה לגמרי בעיניים של לוטם. לא שזה שינה עכשיו, כשהן נמצאות איתו במציאות.

'מדוע בשם שמיים אתה מחריב את הגלריה?' הכומר קרא בזעזוע למראה מעשיו של גיא.

גיא התעלם ממנו וסיים להוריד בזריזות את הציורים האחרונים לפני שהניח את כולם בפינה עם הפנים לקיר. עם קצת מזל, אף אחד לא יראה את הנסיונות האומללים שלו לשחזר את חייו.

'הקשב לי, נערי,' הכומר ניסה לשמור על קול שקול אבל גיא יכל להרגיש את העצבנות שלו. 'אינך יכול לעשות ככל העולה על רוחך, ישנם כללים.'

"כן, כן, אני כבר משחק," גיא אמר.

'כמדומני לא הוזכר אף משחק.'

"לא משנה, מה רצית שאני אעשה?"

'הבט לשם, 'הכומר לא אמר לאן, ובגלל מחסור מסויים בגוף הוא גם לא יכל להצביע, אבל גיא ראה משהו מנצנץ בזווית העין בדיוק כשהכומר דיבר והסתובב להסתכל עליו.

"פגיון?" הוא שאל.

'אכן.'

גיא התקרב אל הסכין הקטנה, הוא ראה מספיק דברים במקום הזה כדי לחשוד גם בחפצים דוממים, במיוחד בחפצים שהוא יודע בוודעות שלא היו בבית הזה לפני יום. הוא התכופף לרצפה והיסס לרגע לפני שהושיט יד ולקח אותו.

צליל חד ומוכר נשמע וגיא רצה רק לאטום את האוזניים ולהפסיק לשמוע אותו. ככה זה התחיל גם בפעם קודמת, הצליל שבישר את הבגידה שלו. אבל הוא לא הצליח לזוז, הוא לא הצליח לעשות שום דבר.

"נפלא!" הכומר אמר. "פשוט נהדר!"

'תניח את זה!' גיא ניסה לצעוק אבל הפה שלו לא זז.

"ילד יקר," אמר הכומר, "כל כך הרבה עוד נותר לך ללמוד."

'לא!' גיא קרא שוב. 'אני לא מוכן! לא שוב!'

הכומר חייך, "עוד נראה מה צופן עבורנו העתיד."

ואז הצליל נפסק.

גיא הבין בהקלה שהוא מרגיש את משקל הפגיון בידו וזרק אותו רחוק ממנו. הסכין חרץ קו ברצפת העץ של הגלריה ועצר לא רחוק מהדלת.

"אני לא אתן לך לנצח," גיא אמר.

'ניצחון הוא דבר חמקמק, נער יקר.' גיא כמעט שמע את החיוך הזחוח של הכומר.

"מה זאת אומרת?" גיא קרא אל החדר הריק. הוא התחיל לזחול אל הפגיון שזרק, במחשבה שאולי בכל זאת הוא יהיה שימושי. "מה אתה יודע?"

'הבוגד נבחר.'

"אבל איך זה יכול להיות? אני-"

'זהו לא היה התפקיד שלך. אתה חשפת אותו, כעת עליך לברוח, המרדף החל.'

"מי זה?"

'אין זה ממקומי לספר.'

"אין זה ממקומך? אתה רוצה שנמות?"

'אל לך להניח לחרדה לשלוט בך, ילד.'

גיא גיחך בעצבנות וקם על רגליו, הפגיון אחוז בידו בחוזקה.

נועה שמעה את ההזהרה של זואי ומיהרה לחדר שבו היא ראתה את מאיה בפעם האחרונה. היא ראתה את הדמות של הת'ר מרחוק וקראה אליה.

"מאיה!" נועה בקול הילדה הקטנה שלה תוך כדי שהיא רצה. "מאיה! את שומעת? צריך להתאסף!"

מאיה הסתכלה על דף שהיא החזיקה ביד וזה לא היה נראה שהיא שומעת את נועה. נועה המשיכה לרוץ עד שהיא נתקלה בקיר הבלתי נראה שעצר אותה מלהיכנס לחדר של מאיה, נגמרו לה הצעדים. מאיה עדיין הסתכלה על הדף וחייכה, מזמזמת לעצמה.

"מאיה?" נועה שאלה, קצת בחשש עכשיו.

'מה הת'ר עושה?' זואי שאלה את נועה בקול קטן.

"אני לא יודעת."

הת'ר, דמותה של מאיה, סובבה את הגב לנועה והתחילה ללכת לכיוון ההפוך, לאולם הכניסה. היא עדיין זימזמה לעצמה ונראתה די מרוצה.

"אוי לא," נועה הבינה.

משהו הרעיד את הבית, כמו צעד של ענק שהתפרץ לאחוזה. נועה ניסתה להתקרב לפתח כדי לראות יותר טוב, אבל חלל הכניסה, שממנו בא הקול, היה מחוץ לטווח שלה. מאיה, או הת'ר, נעלמה עכשיו מעבר לפתח ונועה רק יכלה לשמוע אותה.

"תאכל אותם, יצור יפה שלי! תאכל את כולם!"

בזמן שנועה המשיכה לעמוד שם מזועזעת, לוטם הבינה שהמרדף התחיל. היא חזרה שוב אל המרפסת שעברה דרכה בתור הקודם והלכה אל הירידה לקומת הכניסה.

"יש פה מישהו?" אולי לא התוכנית הכי טובה, לצעוק ברחבי הבית שהיא יודעת שיש בו מישהו, או משהו שרוצה להרוג אותה, אבל ללוטם לא ממש היה אכפת. נמאס לה להיות לבד עם העצות הלא שימושיות של מדאם זוסטרה.

"מי זאת?" היא זיהתה את הקול העמוק שהיה של פקמן במשחק הקודם.

"פקמן? איפה אתה?"

"אני פה," הוא יצא מחדר שינה לימינה. "פלאש אומר שקוראים לך מדאם זוסטרה." נראה שהוא מנסה להיזכר מי היא, "לא אכפת לי אם אתה חושב שהיא קוקואית לגמרי!"

'מי שמדבר, דארין וויליאמס,' אמרה מדאם זוסטרה בקול פגוע. 'הוא לא הפסיק לשאול אותי אם אני רואה משהו שרודף אחריו. מי הקוקו עכשיו?'

"פקמן זאת אני, לוטם," היא אמרה לו. "אתה יודע איפה כולם?"

"לא, אבל בואי נחזור לכניסה, כמו פעם קודמת, בטח כולם ילכו לשם עכשיו."

העניין היה שגם מראש המדרגות הם יכלו לשמוע שמה שזה לא יהיה שנמצא בכניסה, לא נשמע מאוד חברותי. פקמן ירד מדרגה אחת כדי לנסות להציץ למטה אבל מיד קפץ חזרה כשהאולם כולו הואר בצבע כתום לוהט.

"מה זה, פקמן?" לוטם חשבה על החזיון שהיה לה קודם.

"לא הצלחתי לראות," הוא התכופף שוב והסתכל מעבר למדרגות. "מאיה שם."

"מאיה?"

"היא נראית קצת שמחה מידי, אולי זאת היא?"

"הבוגדת?"

במרתף המצב לא היה הרבה יותר טוב. דור הלך לכיוון רחבת הכניסה תוך שהוא עדיין מנסה להבין איך פיטר שכח לגמרי את כל מה שהיה במשחק הקודם.

'אתה אומר שפלאש הוא אח שלך?' פיטר שאל בקול קטן.

"כן," דור ענה. "לא דיברנו כבר כמה זמן…"

'רגע!' פיטר קרא פתאום. דור הרגיש שמשהו משך את תשומת ליבו של הילד. 'תיכנס לשם!'

דור פנה לכיוון שהוא הרגיש את פיטר מכוון אליו ופתח דלת.

"וואו!" הוא משך מיד את הרגל שכבר צעדה לתוך החדר. חדר אולי לא הייתה המילה הכי מדוייקת לתאר את המקום הזה, חור היה יותר מתאים, או אפילו תהום. "מה זה?"

'הבקיע,' פיטר אמר.

"את זה אני רואה," דור הסתכל אל תוך החושך העמוק שהתמשך מכל כיוון שלו. הדבר היחיד שהיה שם הוא גשר קטן ורעוע שחיבר בין הדלת שלו לבין דלת שהייתה בצד השני של… החושך. דור בחן בחשדנות את לוחות העץ האכולים שהרכיבו את הגשר ותהה מה היה כל כך חשוב שפיטר הוביל אותו לשם.

'תראה, שם מקדימה!'

דור הסתכל אל הקצה השני של הגשר ושם הוא ראה את זה. זה היה מגן ישן וחבוט שכנראה ראה ימים טובים יותר. הוא נראה מאוד מפוייח והצבע השחור שלו כמעט נבלע בשחוריות הכללית של החלל.

"בשביל זה באנו לפה?" דור עמד לחזור חזרה.

'כן! זה חשוב!' פיטר התעקש. 'אתה חייב לחצות את הגשר.'

דור דחף עם הרגל את לוח העץ הראשון וזה נכנע וצנח לתוך התהום. "אין סיכוי."

'תאמין לי,' פיטר המשיך. 'אתה צריך את זה. תחצה את הגשר מהר ואז הוא לא יתפורר.'

"אני צריך לרוץ?" דור שאל.

'כן.'

דור כבר למד שבדרך כלל פיטר מבין על מה הוא מדבר, אבל הגשר הזה ממש לא נראה בטוח. הוא לקח צעד אחד אחורה, בשביל שתהיה לו תנופה. "אתה בטוח לגמרי שאם אני ארוץ אז זה יהיה בסדר?"

לקח לפיטר שנייה לענות לו אבל בסוף הוא אמר, 'כן, אני בטוח.'

דור הנהן ולקח נשימה עמוקה. "על החיים ועל המוות."

דור זינק קדימה אל הגשר וכמעט ריחף בזמן שהוא דילג על קורות העץ הרעועות. למרבה ההפתעה שלו, זה עבד. הוא הגיע לצד השני בלי שאף קרש נפל. המגן הישן עדיין היה שם ולא נראה יותר מבטיח כשדור הסתכל עליו מקרוב. הוא הרים אותו ונאנק תחת המשקל. הוא היה הרבה יותר כבד משנראה.

"מה זה המגן הזה?" דור התנשף.

'תסתכל עליו,' פיטר לא הסביר.

דור הפך אותו בקושי רב וניגב את הפיח בשרוול החולצה שלו. על חזית המגן היתה חריתה בצורת להבה. באור העמום שהגיע דרך הדלת שבה דור נכנס, היא נראתה כמעט חיה, מלהטת. דור תלה את המגן על הגב בקושי רב והתכונן לרוץ שוב לצד השני.

הוא לקח נשימה והתחיל… לדדות. הוא ניסה לרוץ כמו קודם אבל המגן היה כבד מידי. קורות העץ נאנקו תחת המשקל שלו והתפוררו כמעט מיד. מטר לפני הסוף דור דרך על אחת מהן שמייד נשברה וגרמה לו ליפול אל תוך הגשר, רק החבלים המרוטים שבצדדים מחזיקים אותו. דור משך בכל הכוח והצליח לצאת מהחור ולגרור את עצמו מעבר לדלת.

"אני מאוד מקווה שזה באמת היה שווה את זה."