המשחק של גיא (חלק ב – פרק 3)
"וואו."
לוטם בקושי זיהתה את הבית הרדוף שבו היו לפני שעתיים לכל היותר. הבית נראה עכשיו נקי ומסודר יותר. הרהיטים כבר לא צברו אבק ולא הייתה תחושה מחניקה וקלסטרופובית. אפשר היה להגיד שהמקום אפילו נראה ראוי למגורים.
"שיפצתי קצת בזמן שלא הייתם," אמר בנימה אגבית גיא, שנראה עכשיו כמו כומר. במבוכה מסויימת הוא נזכר בציורים שלו שעוד תלויים בגלריה. הוא החליט ללכת לשם קודם ולהעלים ראיות.
נועה הרגישה צביתה נוספת בליבה כשגיא הזכיר את הזמן הארוך שכבר היה כאן. היא חייבת להוציא אותו כמה שיותר מהר. "מי רוצה להתחיל?" היא שאלה.
"אני," מאיה אמרה. "לאן כדאי לי ללכת?" היא שאלה את גיא.
הוא סקר את הדלתות הסגורות שמובילות לחדרים המוכרים שבהם גר. "חדר המשחקים שם אם את רוצה להתחיל ממנו," הוא אמר.
"לא, לא. אני לא נכנסת שוב לחדר הנורא הזה."
"את יכולה לרדת למרתף…" גיא השתתק כששם לב שהמדרגות המובילות מטה נעלמו. "לא משנה, מה את אומרת על החממה?"
"נשמע טוב, זה שם אם אני זוכרת נכון, לא?" היא הצביעה על הדלת מימין.
"כן," גיא אמר.
מאיה פתחה את הדלת וצעדה פנימה. "יש שם כל מיני דברים ששתלתי אם את רעבה," גיא אמר מאחוריה, רק שהיא לא נכנסה לחממה. מולה עמדה הספרייה העצומה שגיא בילה בה שעות רבות.
"לא אמרת שזאת החממה?" מאיה הסתובבה וקראה לגיא.
גיא הסתכל בתדהמה. "מה הספרייה עושה פה? היא בכלל אמורה להיות בצד השני."
מאיה הסתובבה וסקרה את החדר. "זאת הספרייה שלך?" היא ראתה את שולחן הכתיבה של גיא, את הספר על החוזים הקסומים שהשאיר על אחד השולחנות, את הכורסא האהובה עליו. ברקע נשמע צליל תקתוקו של השעון המכני שהרכיב. על שולחן העבודה הייתה מחברת עטופה כריכת עור ישנה. היא הושיטה יד אל המחברת.
"אל תגעי בזה," גיא צעק מפתח החדר.
"זה שלך?" מאיה שאלה, מבולבלת.
"אממ… כן, אני… מעדיף שלא תקראי את זה," גיא אמר.
מאיה חשבה שהתגובה שלו קצת מוגזמת אבל כיבדה את בקשתו. היא לא יכלה לתאר לעצמה מה עבר עליו כאן והמעט שיכלה לעשות הוא לכבד את פרטיותו. היא הבחינה על המדף מאחורי השולחן בעוד כמה כרכים שנראו בדיוק כמו המחברת של גיא.
'קחי אותו,' אמרה הת'ר.
"מה? לא! אני לא יכולה."
'את צריכה,' הת'ר אמרה. 'הוא שלך.'
"הוא לא שלי הוא של-" מאיה עצרה ולקחה נשימה. "אני לא יכולה לקחת את זה," היא סיננה.
הת'ר נחרה בבוז, 'בסדר, אז אנחנו פשוט נחכה פה עד שתחליטי לסיים את תורך.'
"זהו, סיימתי אותו," מאיה אמרה.
"סיימת את תורך?" שאלה נועה בקולה של זואי הקטנה.
'לא, את לא,' אמרה הת'ר.
"את מוכנה לשתוק?" מאיה התרגזה.
"מאיה?" נועה שאלה בבילבול.
"לא את!" היא צעקה לנועה ולהת'ר סיננה, "למה את חייבת להיות כזאת עקשנית?"
הקבוצה שתקה וחיכתה שמאיה תגיד משהו הגיוני. כשהחליטה שהת'ר לא הולכת להמשיך להתווכח היא פנתה אל שאר השחקנים, "טוב, עכשיו באמת סיימתי." הם החליפו מבטים נבוכים אבל החליטו להמשיך.
"אני חושב שאני אלך עכשיו," אמר גיא. הוא רצה להעלים את הדברים שעשה לפני שהאחרים יספיקו לפתוח עוד חדרים. הוא התחיל לצעוד לכיוון הדלת שידע שמובילה אל הגלריה. הוא לא ידע אם הספרייה הייתה הדבר היחיד שהשתנה בבית אבל הוא החליט פשוט לבדוק. הוא משך את ידית הדלת המתאימה וזאת נפתחה בקלילות כמו תמיד, לאחר ששימן את הצירים של כל הדלתות בבית. גיא פסע אל הפתח אבל אז משהו עצר אותו. קיר בלתי נראה לא נתן לו להיכנס. הוא דחף אותו בידו שוב ושוב אך ללא הועיל.
'אמרתי לך שתורך עוד לא נגמר,' אמרה הת'ר למאיה בנימה מצטדקת. 'עכשיו את מוכנה להקשיב לי?'
מאיה לא ענתה. היא הסתכלה על גיא בעודו מנסה לעבור ולבסוף נאנחה. היא הושיטה את ידה בזריזות אל הספר וטמנה אותו בתיק שלה. גיא נפל דרך הפתח והביט סביבו בתהייה. מאיה יכלה כמעט להרגיש את החיוך המרוצה של הת'ר והייתה צריכה להתאפק שלא להגיד לה לשתוק.
גיא, המבולבל מאוד, נכנס אל החדר שבהחלט לא ציפה שיהיה שם.
בתורה של נועה היא מצאה חפץ שגרם לה לצפצוף החד להישמע לרגע אבל היא הצליחה להשתלט על זואי והמשחק המשיך. השחקנים חקרו את הבית החדש שנגלה בפניהם ומידי פעם צעקו זה לזה כשמצאו משהו מעניין. מעבר לעובדה שהחדרים היו במקומות שונים מהמשחק הקודם, הם גם נראו אחרת. פקמן הופתע לגלות את חדר השינה שזכר מהמשחק הקודם במצב הרבה יותר טוב. בארון היו כמה בגדים שכנראה שייכים לגיא, הרהיטים נראו נקיים ופחות ריקים. המצעים שעל המיטה נראו כאילו מישהו העיף אותם הצידה בחיפזון.
"זה החדר של גיא," פקמן אמר.
'גיא?' פלאש שאל אותו.
"נו, אתה יודע," פקמן ניסה להסביר לפלאש מי הוא כל אחד מהשחקנים אבל הזיכרון שלו לא ממש הוכיח את עצמו. "זה שנראה כמו כומר."
'אה, הכומר ריינהארט,' פלאש הבין. 'אף פעם לא ממש חיבבתי אותו.'
"טוב, עכשיו הוא החבר הכי טוב שלי אז כנראה שתצטרכו למצוא דרך להסתדר."
פקמן הציץ מהחלון והבחין בשמש שמתחילה לזרוח מבין העצים ביערות המקיפים את הבית. הוא תהה מתי הולך להתחיל כבר המרדף הזה, עברו כבר כמה סבבים וחוץ מבובת וודו מוזרה שקפצה עליו לא קרה משהו מיוחד. הזריחה הייתה מדהימה. היא לא נראתה כמו שום דבר שפקמן הכיר, הצבעים נדמו עמוקים יותר, חיים יותר. זה היה מראה מהפנט. פקמן צעד לכיוון החלון, מוקסם על ידי קרני האור הצובעות את העולם המוזר הזה. הוא הושיט יד לפתוח את החלון, הוא רצה לצאת ולהיות חלק מהתמונה הזאת.
אבל משהו בו הבין שזה לא נכון. הוא עצר. הוא עדיין רצה לצאת אבל פתאום התחיל לפקפק בעצמו. ברגע שהבין מה התכוון לעשות הוא מעד לאחור והסיט את מבטו מייד. כשהציץ שוב על החלון השמש כבר שקעה ואפלה אפפה את הבית.
לוטם עמדה על המרפסת והתנשפה כמו אחרי מרתון. עוד שנייה והיא הייתה קופצת מעבר לחומה ורצה אל השקיעה. היא לא ידעה מה קרה ולמה זה הפסיק פתאום אבל הבית הזה נהיה מלחיץ יותר מרגע לרגע.
'תראי את הספינקס הלוחש!' קראה מדאם זוסטרה בהתרגשות כשהבחינה במערכת כוכבים כלשהי בשמיים. 'כוחות האש הולכים ומתחזקים.'
"הספינקס הלוחש?" לוטם שאלה את החלל הריק שמולה. "את בטוחה שלא המצאת את זה?"
'נו באמת, ילדה.'
לוטם הסתכלה על השמיים וניסתה להבין על מה מגדת העתידות המשונה דיברה. בחיפה הכוכבים אף פעם לא נראו כל כך ברורים, כל כך חיים. ממש מול לוטם הייתה צורה שדמתה פחות או יותר לספינקס. הייתה ללוטם תחושה שאם תמשיך להסתכל על השמיים היא תראה עוד דברים, דברים שהיא אולי לא רוצה לדעת.
"תורי עכשיו, נכון?" שאלה לוטם.
'כן.'
"יופי," לוטם לא רצתה לבלות יותר זמן משהייתה מוכרחה במרפסת הזאת. החומה שהקיפה אותו פתאום כבר לא נראתה כל כך בטוחה.
היא פנתה אל החדר הבא ונכנסה פנימה.
'מצפה כוכבים!' מדאם זוסטרה נשמעה נרגשת.
לוטם זיהתה את כתב היד המבולגן של גיא בדפים שהיו מפוזרים ברחבי החדר ותלויים על הקירות. במרכז החדר עמד טלסקופ מוזהב שנראה כי עברו עליו ימים טובים יותר. בתקרה המקומרת היו לוחות שאפשר לגרור הצידה כדי להסתכל על השמיים, אבל עכשיו הם היו סגורים והטלסקופ היה מכוון אל הקיר.
לוטם התקרבה אל הטלסקופ בסקרנות, הוא נראה חדש יחסית לשאר הדברים בבית הזה. היא תיארה לעצמה שגיא הוא זה שדאג להבריק את המכשיר, זה נשמע כמו משהו שמתאים לו לעשות. לוטם חייכה כשהיא התקרבה להסתכל דרך העינית בלי שציפתה באמת לראות משהו מיוחד.
בהתחלה היא באמת לא ראתה כלום, אבל אז היה ניצוץ קטן במרחק. לוטם הרחיקה את הטלסקופ והסתכלה לראות מאיפה הניצוץ בא, אבל לא היה שם כלום. היא התקרבה שוב לעדשה. הפעם הניצוץ היה קצת יותר גדול, הוא היה בצבע כתום חם וככל שלוטם הסתכלה עליו ככה הוא המשיך וגדל. הוא כבר לא היה ניצוץ עכשיו, אלא כדור של אש!
לוטם רצתה להסיט את מבטה אבל היא לא יכלה. האש הייתה כל כך יפה, מהפנטת, אפילו שהיא רק הלכה והתקרבה ללוטם. הלהבות גדלו וגדלו, אבל לוטם לא הרגישה דבר, היא רק ראתה אותן דרך הטלסקופ, הולכות ומתקרבות אליה עד שהן עטפו אותה מכל הכיוונים. היא לא ראתה כלום חוץ מאדום וכתום.
ואז ככה פתאום, הכל הפסיק.
החשכה הייתה כמעט מעוורת ולוטם קפצה אחורה ברגע שהיא הבינה שהמראה לא מרתק אותה יותר והיא יכולה להתרחק מהטלסקופ. היא נפלה אחורה על הרצפה והתנשמה בבהלה.
"מה זה היה?" לוטם שאלה את מדאם זוסטרה בלב פועם.
'חיזיון,' ענתה לה המדאם ללא היסוס.
"חיזיון?"
'כן, היא הסבירה בביטחון מלא. הצצה אל מה שהעתיד צופן לך. יש רק אנשים בודדים שניחנו בכישרון והעידון שנדרש לצורך הבנת העתיד,' מדאם זוסטרה סיפרה בגאווה. 'למזלך, אני מבינה את הנושא הזה מצויין.'
לוטם לא כל כך התרשמה מה"כישרון", כמו שמדאם זוסטרה קראה לו, היא הייתה קצת עסוקה בכדור האש הענק שעף לכיוונה.
"אם זה באמת חיזיון כמו שאת אומרת," לוטם אמרה, "מה הוא אומר?"
מדאם זוסטרה שתקה.
תגובות (0)