המשחק של גיא (חלק ב – פרק 2)

הם קמו מהדשא ונעצרו ברגע שראו אותו. הוא לא יכל להכיל את זה יותר.

גיא נפל לרצפה בבכי. הוא לא ידע אם הוא שמח או עצוב, הוא כבר לא ידע שום דבר. הוא רצה לצרוח אבל הצליח רק לבכות. זוג ידיים רכות עטפו אותו, ועוד זוג ידיים, ועוד אחד, עד שהיה עטוף מכל הכיוונים. הוא היה מוגן. הוא לא ישאר לבד יותר. הכל יהיה בסדר.

אף אחד לא דיבר, הם חיכו שגיא יירגע והוא לא מיהר להרוס את הרגע. הוא עדיין הרגיש שזה לא אמיתי ואם הוא רק יעשה משהו לא נכון הוא יתעורר ויבין שזה היה בדמיונו. היו לו המון שאלות שהוא תיכנן לשאול אם אי פעם יגיע לכאן מישהו אבל עכשיו הוא פשוט רצה לשבת כאן עם החברים שלו ולא לדבר. אחרי זמן מה גיא החליט לשבור את השתיקה, ככל שחיכה הוא הרגיש יותר ויותר בטוח שמה שקורה לו הוא לא חלום.

"מה קרה לכם?" גיא שאל. הוא הוציא את הראש שלו מחיקה של נועה שעדיין חיבקה אותו בכוח. "למה חזרתם אחרי כל כך הרבה זמן?"

"עברה פחות משעה מאז המשחק הקודם," לוטם אמרה. "היינו חייבים להזמין לך אמבולנס כי היית מעולף."

גיא בהה בהם בתדהמה. כולם הסתכלו עליו באותו מבט מודאג ומלא רחמים. "כמה זמן אתה מחכה פה, גיא?" נועה שאלה.

הוא ניסה להיזכר איזה יום היום. בשלב מסויים הכל כבר התחיל להתערבב כשכל הימים ביו בדיוק אותו הדבר. הוא חשב על התאריך שכתב ביומן שלו באותו היום, "לפני הספירה שלי, לפחות שתיים עשרה שנים."

נועה התחילה לבכות גם היא והידקה את החיבוק שלה סביב גיא. היא לא יכלה לשאת את המחשבה על אחיה הקטן כאן לבד. מפוחד, בודד, לא יודע אם מישהו יבוא להוציא אותו מכאן אי פעם. לא היה צורך במילים כדי שיתקשרו ביניהם. האחים ידעו בדיוק מה הם רוצים להגיד, שהם אוהבים זה את זה, שהם לעולם לא יעזבו שוב.

"שעה אחת," גיא לחש. "איך זה אפשרי?"

"כנראה שהזמן פה עובר מהר יותר מאשר בחוץ," פקמן אמר. "גם כשאנחנו התעוררנו ראינו שלא עברו יותר מכמה שניות מאז שנכנסנו למשחק."

"מה אנחנו הולכים לעשות?" לוטם שאלה. "איך יוצאים מכאן?"

"היה לי הרבה זמן לחשוב על זה," אמר גיא. "לדעתי הדרך היחידה לצאת מכאן היא למות. הבעיה היא שאי אפשר למות פה. לפחות אני לא הצלחתי."

המילים שלו שברו את ליבם. הם יכלו לראות אותו מנסה שוב ושוב ליטול את חייו ונכשל.

"איך נשארת שפוי?" דור שאל. לקח לגיא זמן להבין מי זה. הפעם הראשונה שבה ראה את הבחור הזה הייתה לפני שתיים עשרה שנה וגם אז הוא ראה אותו רק למשך כמה שניות לפני שהמשחק התחיל.

"הייתי צריך להעסיק את עצמי," גיא סיפר. "שיפצתי את הבית, בניתי כל מיני דברים ובעיקר קראתי. יש פה ספרייה ענקית, למזלי."

"מה זה המקום הזה בכלל?" מאיה שאלה. "זאת אומרת, איך זה אפשרי שהמשחק לקח אותנו לפה? הרי זה לא ככה בכל המשחקים מסוג הזה. כבר היינו שומעים על זה אם היה משחק מוזר שבולע אנשים."

"יכול להיות שזה קשור לחנות שבה קניתי את המשחק?" לוטם שאלה.

"אנחנו צריכים ללכת לשם," גיא אמר. "יכול להיות שיש שם רמז." הדבר האחרון שהוא רצה לעשות ברגע שיחזור לעולם האמיתי היה ללכת לחנות מפחידה ולחקור את המקור של המשחק הזה אבל הייתה לו תחושה שלא תהיה לו ברירה.

"השאלה אם נצליח לצאת מפה כולנו," דור אמר.

"לא משנה מה יקרה, אנחנו צריכים לנסות," מאיה אמרה. "ואנחנו לא משאירים את גיא מאחור."

על זה כולם יכלו להסכים. גיא היה אסיר תודה. הוא לא היה בטוח שיעמוד בזה שוב אם יישאר פה לבד. הוא חשש לספר להם כמה קשה זה היה לו מהפחד שהם ישנו את דעתם ולא יהיו כה להוטים להחליף אותו. הוא היה צריך להפסיק את קו המחשבה הזה. הם חזרו, הם לא עזבו אותו.
"אני תוהה אם יש איזה יחס קבוע בין הזמן פה לזמן בחוץ," גיא אמר. "אם בזמן שאצלכם עברה שעה אחת, אצלי עברו שתיים עשרה שנה אז אפשר לחשב כמה זמן יעבור כשאנחנו בחוץ."
"אם מישהו יישאר פה אז בכל מקרה נחזור," נועה אמרה. "לא משנה כמה פעמים נצטרך לנסות או כמה זמן יעבור."

"אתה בטוח שאתה מוכן להתחיל עוד משחק עכשיו, גיא?" לוטם שאלה. "אנחנו יכולים לחכות אם אתה רוצה."

"לא, לא. אני מעדיף לצאת מפה כמה שיותר מהר, אם כבר," הוא אמר. "חיכיתי לרגע הזה שתיים עשרה שנה."

הפעם השחקנים כבר ידעו למה לצפות ברגע שנכנסו אל הבית. לוטם פתחה את הדלת ראשונה, היא צעדה פנימה אל החשכה. גיא תהה מתי האור נכבה, כי הוא לא זכר שכיבה אותו בעצמו. הבא בתור היה פקמן ואחריו דור. דור רצה לדבר עם אחיו אבל משום מה עכשיו הריב שלהם כבר לא נראה כל כך חשוב. מאיה שלחה מבט דואג אחרון לנועה ולגיא לפני שנכנסה גם היא. גיא התחיל לצעוד אל הפתח אבל רגע לפני שנכנס הוא נעצר.

"פחדתי שלא תחזרי," הוא אמר. "פחדתי שאולי… שאולי ויתרת עליי," הוא אמר בקול רועד.

נועה רצה אליו וחיבקה אותו, "אני אף פעם לא אוותר עליך גיא," היא דיברה לתוך השיער שלו. "שום דבר שתעשה או תגיד לא יעצור אותי."

גיא הנהן בשקט והם התרחקו זה מזה. הוא הלך באיטיות אל הדלת ונכנס אל תוך הבית שכלא אותו במשך שנים. נועה מיהרה להיכנס מייד אחריו וסגרה את הדלת.

לוטם חיכתה בחשכה וידעה כבר שתוך רגע יגיעו הדמויות שלה. מתוך האפלה יצאו שתי נשים לבושות כחול. אחת מהן נראתה בדיוק כמו שנועה נראתה במשחק הקודם והשנייה הזכירה ללוטם מגדת עתידות שראתה באיזה סרט.
"במי תבחרי?" שאלה הדמות של נועה.
"גורל המשחק נתון בידייך," אמרה מגדת העתידות.
לוטם היססה. מגדת העתידות נראתה לה קצת דרמטית מידי בשבילה. מצד שני, נועה רמזה שהדמות שלה היא לא ממש בקו השפיות. מי יודע, אולי במשחק הזה קריאה בכוכבים יכולה לעזור לה. היא הושיטה יד למגדת העתידות.
"מדאם זוסטרה," הציגה את עצמה האישה. "נעים להכיר." הן לחצו ידיים.

פקמן ראה את פלאש ואת הבחור השני צועדים לכיוונו. ללא היסוס הוא הושיט יד לפלאש.

דור חייך למראהו של פיטר. הילד הקטן הזה כבר הצליח להתחבב עליו. "אתה מוכן לעשות את זה שוב?" דור שאל אותו.
פיטר כיווץ גבות בבילבול. הוא היסס לרגע לפני ששאל, "אנחנו מכירים?"
דור קפא. הוא לא חשב שפיטר לא יזכור אותו כלל. "אתה לא זוכר אותי, פיטר?" הוא כרע ברך כדי שיוכל להביט בעיניו של הילד. "אתה הצלת אותי במשחק, אתה עזרת לי להבין… הכל."
פיטר הביט ברצפה בחוסר נוחות מובהקת, "אני מצטער… אני…"
"למה אתה צריך את פיטר בכלל?" אמר הילד השני ונדחף בין שניהם. "הפחדן הזה בקושי מסוגל להקריא מול הכיתה בלי לגמגם."
דור הזעיף פנים וקם. "גם אם אתה לא זוכר אותי, פיטר, אני לא אשכח אותך." הוא הושיט לו יד ופיטר חייך אליו.

מאיה ידעה שהיא תבחר שוב בהת'ר, היה משהו בטוח בה ומאיה ידעה שיהיה לה יותר קל בגוף שהיא כבר מכירה.

גיא עמד במבואת הבית שהכיר טוב מידי. הוא חיכה. הפרופסור שרדף את סיוטיו היה הראשון להופיע ואחריו בא הכומר. "למה עשית את זה?" שאל גיא את הפרופסור. "מה הם עשו לך רע?"
הפרופסור הסתכל סביבו וניסה להבין אם גיא מתכוון אליו. "אני חושש שאיני יודע על מה אתה מדבר," הוא ענה.
"הניסוי, החתולים. בגדת בי, בכולם!"
הפרופסור פנה אל הכומר, "אתה מבין מה הילד הזה רוצה?" הכומר נענע ראשו לשלילה.
"ילדי, אני חש שיש בך כעס רב שמחפש מוצא," אמר הכומר לגיא. "אני יכול להביא לך שלווה." הוא הושיט יד לגיא במחווה מנחמת. אבל גיא לא סיים.
"אתה הרסת לי את החיים!" הוא צעק על הפרופסור. "אתה לעולם, לעולם, לא הולך לשחק שוב!" הוא לקח את ידו של הכומר.

נועה זיהתה את הילדה הקטנה שלוטם הייתה במשחק הקודם. לידה עמדה ילדה נוספת וחיבקה בובה של דובי. "אני מיסי," אמרה הילדה המתולתלת שהייתה לוטם. "תאמיני לי, כדאי לך לבחור בי. זואי גם ככה כל היום עסוקה רק בבובות שלה."
"זה לא נכון!" זואי חיבקה את הדובי חזק יותר.
נועה הביטה בין שתי הבנות, ההחלטה לא הייתה קשה מידי. לוטם כבר הזהירה אותה לגבי מיסי ובכל מקרה כנראה שזה היה מרגיש לה קצת מוזר להיות בגוף שלוטם הייתה בו.
"אני בוחרת בך, זואי."