המשחק של גיא (חלק ב – פרק 11)

דור ונועה הקפידו לשמור על קשר עין במשך מרבית המשחק, מה שהיה די קשה בהתחשב בגובהם המוגבל. כל מי שקיבל חפץ שימושי כלשהו מיהר להעביר אותו לאחד משני הילדים. אף על פי כן, היה איזה מתח באוויר, וזה לא היה המתח הרגיל ששרר תמיד בבית הזה, אליו הם כבר היו רגילים. אפשר להגיד שכולם היו מעדיפים שזה ייגמר מהר ושהם יוכלו לפתוח כבר את השער.

כשפקמן סוף סוף בגד בהם כולם בעיקר הרגישו הקלה. עד שכלבי הגיהינום התחילו לרדוף אחריהם, כמובן. הכלבים הרושפים נכנסו מאיזה שער חבוי במרתף ורצו ברחבי הבית כשלהבות פרוותם חורכות את רצפת העץ. דור ונועה רצו אל המרתף כשבידם לא אחר מאשר מלח בישול שמצאו במטבח במטרה לסגור את השער (כידוע, זאת הדרך היעילה ביותר לסגור שערי גיהינום). בשלב הזה של המשחק כבר לא נותר אף אחד פרט להם. גם פקמן כבר שופד על חודו של הפגיון של גיא.

הם היו בחדר הסמוך למקום הימצאו של שער הגיהינום, כשנועה עצרה.

"רגע, איך נדע שאין שם כלבים?" היא שאלה את דור.

"אני לא שומע כלום," הוא אמר.

"עדיף להיות בטוחים," נועה אמרה את המשפט שרקמה בראשה במשך מספר התורות האחרונים. היא הוציאה מתיקה מסיכה שנשאה איתה כבר מתחילת המשחק ולא באמת תיכננה להשתמש בה עד עכשיו. "הנה, תסתכל עם המסיכה הזאת, אתה יכול לראות איתה מה ייקרה בחדר הבא שתיכנס אליו."

דור לקח את המסיכה ללא היסוס ושם אותה על פניו. "אני לא רואה שום דבר, את בטוחה שזה עובד?"

"אני לא יודעת, יכול להיות שטעיתי," נועה אמרה. "טוב, אתה יכול להוריד אותה."

דור ניסה לשחרר את רצועות המסיכה, אבל ככל שהוא משך בהן הן רק התהדקו. הוא נלחץ ומשך עוד יותר, מרוב בלבול ומתח הוא קרס לברכיו. "מה זה?" הוא קרא. פתאום הכל הטשטש והוא כבר כמעט ולא הצליח לראות את הילדה שרכנה לידו. הוא אפילו לא ידע מי זו, בהתחלה הוא חשב שזאת נועה, אבל זה הרי לא יכול להיות.

"אני מצטערת, דור," נועה אמרה בקול שבור.

"נועה…?"

דור התעורר על יד שולחן האוכל. כולם קמו פחות או יותר רגע אחד לפניו, והם הופתעו מאוד לראות שהוא ער.

"מה קרה?" מאיה נבהלה.

"נועה הוציאה אותי מהמשחק," דור אמר, מתוסכל. "עמדנו לנצח, ברגע האחרון היא גרמה לי להיפסל כדי שאני לא אשאר שם."

"אנחנו צריכים למהר," גיא אמר, "שהיא לא תחכה לנו יותר מידי."

כולם מיהרו לזרוק את כל חלקי המשחק לתוך הקופסא בזמן שגיא הלך למטבח להביא מצית, הוא היה צריך לפתוח כמה וכמה מגירות לפני שהצליח למצוא אותו, גם את המטבח עצמו הוא קצת התקשה למצוא. המפתח לדלת של המרתף היה תלוי על הקיר ליד היציאה לגינה, וגיא חטף אותו רגע לפני שפתח את הדלת וכולם פרצו אל החצר בסערה.

הם הקיפו את הבית עד שהגיעו למדרגות המובילות מטה אל המרתף והשתדלו לא לדרוס זה את זה בירידה החפוזה אל הדלת החלודה.

"מה עושים עכשיו?" פקמן שאל.

כולם הסתכלו על לוטם ודור הגיש לה את המשחק. "טוב, אני ממש לא בטוחה מה צריך לעשות, אבל…" היא צעדה אל הדלת והצמידה את המשחק אליה. היא שיחררה את המשחק ככה שהחליק במורד הדלת ונפל למרגלותיה. "אני חושבת שזה אמור לעבוד, ממש אין לי מושג. פעם קודמת הכישוף הזה עבר למשחק ולא לרצפה אז אני חושבת שגם הפעם זה צריך להיות אותו דבר. מה אתם חושבים?"

"אנחנו חייבים לנסות," גיא אמר. הוא שלף את המצית ולחץ על הכפתור הקטן שגרם ללהבה להופיע בקצהו. גיא נשם נשימה עמוקה לפני שהלך לכיוון המשחק והשתופף לידו. כולם הצטופפו מאחוריו כדי לראות מה קורה. הם הביטו במתח בזמן שגיא קירב את הלהבה לקופסת הקרטון החדשה למראה.

לקחו כמה שניות ארוכות עד כאב עד שהלהבה נתפסה בקרטון והוא התחיל לבעור. גיא כיבה את המצית והתרחק. הם המשיכו לעמוד ולהסתכל על הקופסא בדממה בזמן שהיא התחילה להעלות עשן. ריח של מדורה ופלסטיק חרוך עלו באוויר. הם עמדו שם, במשך דקות שהרגישו ארוכות יותר מכל זמן שנאלצו לבלות בתוך המשחק.

הקופסא התכווצה ונפלה לתוך עצמה, האש התחילה לדעוך והדבר היחיד שנשאר היה חתיכות שחורות של קרטון ופלסטיק. גיא התקרב אל הדלת בחשש, הוא בחן אותה ביסודיות אבל לא ראה שום דבר חדש.

"אתה חושב שזה עבד?" לוטם שאלה.

"אני לא יודע," גיא ריפרף על המתכת החלודה בקצות אצבעותיו, מקווה למצוא סימן. דור פסע גם הוא אל הדלת ודרך על שיירי המשחק השרופים בדרכו. הוא כל כך פחד שזה לא יעבוד. אם הוא לא יוכל להגיע לנועה… הוא אפילו לא רצה לחשוב מה יקרה. היא הייתה שם בכל הרגעים הכי קשים שעברו עליו במשחק, היא תמיד ידעה מה להגיד ומה לעשות. לא היה לו שום מושג איך הוא יסתדר בלעדיה.

"הנה!" גיא קרא פתאום.

"מה זה?" פקמן הסתער כדי לראות מה גיא מצא, יחד עם מאיה ולוטם. הם כמעט שיטחו את גיא כנגד הדלת אבל ברגע האחרון עצרו.

"תראו," גיא הצביע על המשקוף המלוכלך. בין פגעי החלודה והאבק, הם יכלו לראות בקושי סדרה של סימנים משונים שעכשיו כבר התחילו להיראות להם יותר מוכרים.

"תפתח אותה!" דור אמר בקול רם יותר משהתכוון.

הידיים של גיא רעדו בזמן שהוא הכניס את המפתח הישן לחור המנעול וניענע אותו עד שהתחיל להסתובב. המנגנון הישן נתקע כל הזמן וגיא היה צריך להתאפק כדי שלא לנבל את הפה, עד שלבסוף הצליח לפתוח אותו. הוא דחף מטה את הידית ואז ניסה לדחוף את הדלת. היא לא זזה. פתאום הוא הרגיש דחיפה אדירה מאחור כשכל הקבוצה יחד זינקה על הדלת והעיפה אותה קדימה.

גיא מעד דרך הפתח. בהתחלה הוא לא ראה כלום, היה חושך מסביב, אבל אז הוא הסתכל למעלה. הוא ראה כוכבים. היו מעליו כוכבים. זה הצליח. גיא הסתובב אחורה וחייך אל… פתח שחור שעמד באמצע האוויר.

דור הופיע פתאום מבעד לסף ומעד גם הוא על הדשא.

"זה ממש מוזר," גיא אמר. "למה הם לא עוברים?"

דור אפילו לא עצר לענות לו, הוא רץ ישר לתוך הבית. גיא בחן את הפתח השחור והמשונה, זה נראה כאילו מישהו פתח דלת באמצע האוויר, דלת שמובילה לחדר מאוד חשוך. גיא תהה אם הסיבה שהם לא עוברים עדיין היא בגלל העובדה שהזמן בצד שלו של הדלת נע מהר יותר. הוא פנה להסתכל על הבית. כבר נדלקו בו כמה אורות ונשמעו בו קריאות שמחה. הם הצליחו.

כשנועה ודור באו חזרה אל הדלת השלושה שנשארו בצד השני עוד לא הופיעו.

"סוף סוף זה נגמר," נועה חייכה בהקלה. בזמן הארוך מהרגיל שנאלצה להעביר במקום הזה, היא הייתה צריכה להזכיר לעצמה בכל יום ויום שאסור לה לוותר על התקווה. זה לא היה קל, היו ימים שבהם היא רצתה להטביע את עצמה באגם התת קרקעי ולגמור עם זה אבל היא לא עשתה את זה, כמו גם שמנסיונה היא ידעה שזה לא באמת אפשרי. על כל פנים, היא לא ידעה את עצמה מרוב אושר על ההתפרצות הרועשת של דור לתוך הבית באמצע הלילה.

השלושה פסעו דרך הפתח בזה אחר זה, דבר שגרם להם להתנגש בשלושה, שעוד היו בשיא ההסתערות לעבר הפתח, וליפול בבליל של איברים על רצפת הלבנים של הכניסה למרתף. מאיה הייתה הראשונה להתעשט.

"נועה!" היא מתחה את עצמה לכיוון חברתה הטובה ועטפה אותה בחיבוק, מועכת בדרכה את גיא ואת פקמן. היו הרבה חיבוקים והרבה דמעות, כמה יריקות לכיוון דלת המרתף שמייד ננעלה ואז הם עזבו אותה ונכנסו בחזרה הביתה. גיא טמן את המפתח בכיסו במקום לתלות אותו בחזרה על המסמר שלו בקיר, זה יכול להיות מאוד לא נעים אם מישהו ימעד בטעות למימד אחר בזמן חיפוש אחר כלי הגינון הישנים שלהם.

הפיצות כבר מזמן היו קרות, והעוגה נראתה כמו הריסות של טירה מצופה קצפת, אבל לאף אחד לא היה אכפת. הם פיטפטו, צחקו ונשנשו זיתים ממשולשי הפיצה של גיא, שלא הסכים לגעת בהם לפני שטבעות הרשע סולקו.

"היה משהו קצת מוזר בחודש האחרון שהייתי במשחק," נועה סיפרה. "יום אחד קמתי בבוקר, והבטן שלי קירקרה מרוב רעב. זה אף פעם לא קרה. בחודש האחרון משום מה פתאום התחלתי להיות רעבה, וגם הרגשתי שאני צריכה לישון בלילות. מזל שהיו את הירקות שגידלנו בחממה, אחרת באמת הייתי גוועת."

"כנראה זה קרה אחרי שהרסנו את המשחק," גיא אמר.

"את חושבת שגם התבגרת בזמן הזה?" דור שאל.

נועה משכה בכתפיים ובחנה את עצמה. "יכול להיות שהשיער שלי גדל קצת."

"כן!" גיא אמר בהתלהבות, "הוא באמת ארוך יותר משהוא היה קודם, רק עכשיו אני רואה."

"למה זה פתאום השתנה?" מאיה שאלה.

"יש לי תיאוריה," לוטם אמרה. "קודם, כשהיינו נכנסים למשחק, הגוף שלנו נשאר פה וכשהיינו חוזרים לכאן אז התעוררנו בדיוק איפה שהיינו קודם. אבל עכשיו נועה חזרה דרך הדלת. כנראה שקודם אנחנו לא באמת היינו בתוך היקום הזה, הגוף שלנו נשאר כאן ובגלל זה לא הרגשנו רעב או עייפות."

"אז את אומרת שרק בחודש האחרון באמת הייתי שם?" נועה שאלה.

"בדיוק," לוטם אמרה.

"זה קצת מפחיד, אתם לא חושבים?" מאיה שאלה.

"מפחיד זה תמיד היה," פקמן העיר.

"כן," מאיה אמרה, "אני פשוט מתכוונת שאם היינו מתעכבים יותר, נועה הייתה יכולה פתאום להיות בת 30!"

נועה נראתה מזועזעת מהמחשבה.

"מזל שהגענו בזמן, אם ככה," דור חיבק את נועה ונישק אותה על המצח.

"אז מה עושים עכשיו?" לוטם שאלה.

"אני לא יודע מה איתכם," פקמן אמר, "אני פשוט רוצה לחזור הביתה."

כשההורים של נועה ושל גיא חזרו, הם היו מופתעים מאוד לראות ששניהם ישנים שינה עמוקה.

"חשבתי שהם תכננו להישאר ערים לפחות עד שלוש לפנות בוקר," אמא שלהם אמרה בלחש לאביהם.

"גם אני," אמר האב, "וחוץ מזה, אני לא חושב שראיתי את נועה ישנה בשעה כזאת מוקדמת כבר שנים."