המשחק של גיא (חלק ב – פרק 10)

לוטם, בתור מי שבילתה הכי פחות זמן בתוך המשחק, התנדבה להישאר בזמן שכולם יוצאים לבדוק את הכד. היא לא ממש ששה לבלות לבד את החודשים הבאים, או את השנים הבאות, במיוחד אחרי שראתה איך זה השפיע על החברים שלה. מצד שני, היא הרגישה קצת מחוץ לעניינים בתור מי שזכרה את בית ספר כאילו הייתה שם רק אתמול, מאחר ובאמת הייתה שם אתמול. לשמחתה הרבה, פקמן הציע להצטרף אליה בטענה ש"נמאס לו כבר לראות את הפרצופים של השלושה האלה".

עם ארבעה שחקנים מיומנים שבילו את שני העשורים האחרונים בהתנסויות שונות עם המשחק, לא היה כל כך קשה לסיים את הסבב הזה ולדאוג להשאיר את האנשים הנכונים בפנים. פקמן הנחה את לוטם בדיוק מה לעשות (לשמחתם אף אחד משניהם לא היה הבוגד של המשחק) והם הצליחו לנצח ולהישאר בפנים.

דור הפעיל מייד את הסטופר ברגע שהוא קם, "יש לנו ארבע דקות, אם אתה צריך יותר זמן, גיא, אנחנו פשוט נחזור פנימה ונתחלף כדי שהם לא יתייבשו שם."

גיא ניגש למלאכה במרץ, הוא רוקן את תוכן התיק של לוטם על השולחן והתחיל לנסות לחבר את החלקים אחד לשני בצורה הגיונית. נועה, מאיה ודור עזרו לו גם אפילו שמבחינתם הסמלים לא היו יותר מציורים מוזרים.

"את המילים האלה אני מכיר," גיא זיהה צמד אחד שחזר הרבה בספרים שקרא. "זה איך שקוראים למקום שהבית נמצא בו. זה אומר משהו בסגנון 'הארץ הקדושה'."

"המולדת המקודשת?" מאיה שאלה.

"אפשר לקרוא לזה ככה," גיא אמר.

מאיה, נועה ודור החליפו מבטים מודאגים. "זה מה שהדמות הזאת אמרה, גיא," נועה הסבירה. "הקוסם ההזוי של פקמן דיבר על זה שזה לא בסדר שהכניסו בני אדם למולדת המקודשת, לבית שלו."

"יש עוד משהו שאתה מצליח להבין?" דור שאל.

"אני לא יודע," גיא ניסה לפענח את המילים, "כתוב פה 'גבול', 'שער', 'אדם', פשוט שום דבר לא מתחבר!"

"הכל בסדר, גיא," נועה ראתה את המצוקה שלו. "תמשיך לנסות, אנחנו צריכים להתחלף עכשיו אבל פקמן ולוטם יחזרו עוד כמה שניות."

גיא הנהן וצפה בשלושה נוגעים בקלפים ונשאבים לתוך המשחק. פחות משתי שניות אחרי זה, לוטם, פקמן ומאיה קמו.

"תגיד לנו אם אתה צריך עזרה," מאיה אמרה בזמן שפקמן כיוון את הטיימר.

לוטם וגיא היו די המומים לגלות את היעילות המכנית שהרביעייה פיתחה לאורך השנים בכל מה שנוגע למשמרות. הם היו מדוייקים וחדים, כל אחד ידע בדיוק איך לשחק ומה התפקיד שלו. זה היה באמת מדהים.

"אפשר לראות את הקוסם הזה שסיפרת עליו?" לוטם שאלה את פקמן.

"בטח," הוא חיטט בקופסא עד שמצא את ההוראות ונתן אותם ללוטם.

"זה הוא," היא אמרה בלי ספק, התמונה המודפסת בחוברת אמנם נראתה שונה מהאיש שהיא זכרה מהמשחק, אבל גם עכשיו היא זיהתה את העיניים האלו. היא ריפרפה במהירות על התיאור הקצר ועיניה נפערו בתדהמה כשהגיעה לסוף. "גיא, תראה את זה!"

גיא הפסיק לבהות בשברים בייאוש כדי לראות מה לוטם מצאה. "אני לא מאמין!" הוא קרא בשמחה ולקח את החוברת. "זהו זה, הכל מתחבר עכשיו!"

"אנחנו תכף צריכים לחזור," פקמן התריע.

"אני בא איתכם הפעם," גיא אמר והתכונן לקחת את הקלף שלו.

על הדשא מחוץ לבית הארור על הגבעה, ששת השחקנים הכי מיואשים בעולם התאספו.

"אני לא בטוח שאני לגמרי צודק," גיא אמר, "אבל הצלחתי פחות או יותר לתרגם את מה שהיה כתוב על הכד. מתחת לדמות של הקוסם בחוברת, כתוב איזה משפט ואני חושב שזה גם מה שהיה על הכד, מהמילים שהצלחתי להבין."

"אז מה זה?" נועה שאלה.

"זה משהו בסגנון, זה השער אל המולדת המקודשת. זה הכלא שאת גבולו איש לא יצליח לעבור. אני לא יודע אם תרגמתי את זה כמו שצריך אבל זה הנוסח הכללי."

"אתם חושבים שזה מקום אמיתי?" נועה שאלה, "איפה שאנחנו?"

"אני חושבת שכן," לוטם אמרה.

"אולי מי שהכין את הכד הזה ואת המשחק הזה יצר את איפה שאנחנו," דור אמר. "לא נראה לי שהיו קוראים למקום אמיתי 'המולדת המקודשת'."

"הדמות של הקוסם הזה הוא לא אמיתי," פקמן אמר, "לא?"

"אבל למה שיהיה את הכיתוב הזה בתוך משחק אמיתי?" גיא שאל. "זה לא צירוף מקרים די גדול שמכל המשחקים האלה בעולם, דווקא האחד הזה מקולל? וזה האחד שנמצא במקרה מתחת לכד שכתוב עליו אותו דבר? המשחק היה סגור כשלוטם הביאה אותו, הוא היה בדיוק כמו כל משחק אחר מהסוג הזה."

"אבל אני הרסתי את הכד," לוטם אמרה. "הרסתי את הכד שנייה לפני שקניתי את המשחק."

"יכול להיות שהכיתוב הזה עבר מהכד למשחק?" פקמן שאל.

"כאילו שהוא ניסה לשמר את עצמו!" לוטם אמרה.

"אני חושב שכן," גיא אמר.

"מה אמרת שהיה כתוב על הכד?" נועה שאלה.

"זה השער אל המולדת המקודשת. זה הכלא שאת גבולו איש לא יצליח לעבור."

נועה חרטה בדשא את המילים בעזרת מקל. "למה שמישהו יכתוב את זה על כד?"

"איך כד יכול להיות שער? או כלא?" מאיה שאלה.

"המשחק הוא שער, וגם כלא," דור הבין. "המשחק לקח אותנו לפה, והוא כלא אותנו פה. לפחות אחד מאיתנו היה חייב להישאר בכל פעם. זה הכלא שאת גבולו איש לא יעבור."

"איש אחד חייב להישאר תמיד?" נועה התחלחלה.

"אולי לא," גיא אמר. "אולי הגבול הוא לא הגבול בין פה לעולם שלנו, אלא הגבול מסביב לבית. אף אחד אף פעם לא הצליח לצאת מפה, כנראה שזאת הסיבה."

"אז מישהו חשב שזה רעיון טוב להפוך כד לשער, כדי לכלוא מישהו במקום הזה שקוראים לו המולדת המקודשת," דור ניסה לחבר את כל מה שהם יודעים, "אבל בגלל שהכד נשבר אז הכישוף הזה עבר למשחק, שהוא עכשיו השער והכלא. ובגלל שאי אפשר לצאת אם לא משחקים, רק כשאנחנו נכנסנו לכלא במקום מי שזה לא יהיה, הוא יכל לצאת."

"אז מי ששיחררנו מסתובב עכשיו בחוץ חופשי?" לוטם נרעדה.

"ואנחנו תקועים פה עד שנצליח לצאת כולם דרך המשחק," גיא אמר.

"אבל זה בלתי אפשרי!" נועה אמרה, "תמיד יש לפחות מנצח אחד."

"אם המשחק הוא רק השער," פקמן אמר, "למה שכל פעם שאנחנו נכנסים ויוצאים נצטרך לשחק ולעבור את הדבר המתיש הזה?"

"יכול להיות שהשער הפך להיות… המשחק," נועה אמרה. "אלה לא רק מילים, החוקים של המשחק הם החוקים של השער."

"אז איזה חוקים יש לשער שהוא כד?" מאיה שאלה.

"אני לא חושב שיש לו חוקים," גיא אמר. "אולי בגלל זה כתבו את זה על כד, כדי שהוא לא יתערב בשער וישנה אותו."

"ומה אם נעביר את השער הזה לחפץ אחר?" לוטם הציעה. "כמו כשהרסתי את הכד, אנחנו יכולים לבחור חפץ אחר עם חוקים אחרים, משהו שיהיה יותר קל לעבוד איתו, לעבור דרכו."

"כמו מה למשל?" פקמן שאל.

ללוטם לא היו רעיונות. הידע שלה בכל התחום הזה של הכישופים היה די מוגבל מלכתחילה ככה שהיא לא הייתה לגמרי בטוחה שגם התיאוריה הזאת באמת תעבוד. היא אפילו לא הייתה בטוחה שבגלל שהיא הרסה את הכד, המילים עברו למשחק.

"דלת?" מאיה הציעה.

"זה יכול לעבוד," גיא אמר.

"זה בטוח יהיה יותר טוב מלשחק כל פעם כדי לצאת," נועה אמרה.

"איך אנחנו אמורים להעביר את זה לדלת?" דור שאל.

"להרוס את המשחק?" לוטם הציעה.

"צריך לחשוב בדיוק מה קרה כשהכד נהרס," גיא אמר, "ולנסות לשחזר את זה."

"הכד עמד על המשחק בחנות," לוטם סיפרה וניסתה להיזכר בכמה שיותר פרטים, " אני הוצאתי את המשחק אבל לא שמתי לב שהכד עומד עליו אז כשמשכתי אותו מהמדף הכד נפל ממנו על הרצפה ונשבר."

"הכד עמד על המשחק," גיא חזר.

"המשחק היה הדבר האחרון שהכד נגע בו," נועה העירה. "יכול להיות שזה העניין."

גיא ונועה נידבו לצורך הניסוי את דלת המרתף בבית שלהם, בכל הזמן שהם גרו שם אף אחד לא באמת ירד למרתף אף פעם. זה לא שהם בדיוק רצו שיהיה להם במרתף שער ליקום אחר, אבל זה היה יותר טוב מלהיות באמת תקועים בתוך היקום הזה.

"אני לא בטוח שזה רעיון כל כך טוב פשוט להרוס את המשחק," גיא אמר, "מה אם ניתקע בעולם הזה בלי דרך לחזור? או אפילו יותר גרוע, מה אם העולם הזה יושמד כשאנחנו בתוכו?"

"אני לא חושבת שהעולם הזה באמת יושמד," לוטם אמרה. "לפי מה שפיענחת, גיא, עברנו דרך שער. כנראה שזה מקום אמיתי, לא משהו שהמציאו בשביל המשחק, אז זה שנהרוס את המשחק לא ישמיד את המקום הזה."

"לגבי זה שהשער ייהרס," דור אמר, "אתם לא חושבים שאם באמת רצו לכלוא פה מישהו אז היו רוצים להרוס את השער? אם זה בכלל אפשרי, אני מתכוון."

"אתה חושב שאי אפשר להרוס את השער?" נועה שאלה.

"גם אם אפשר, זה כנראה לא כזה פשוט, אחרת הוא היה נהרס עם הכד."

"אם אנחנו באמת עושים את זה," פקמן אמר, "מי נשאר בתוך המשחק?"

"אני יכולה להישאר," לוטם התנדבה.

"לא," גיא אמר. "את שברת את הכד אז את תדעי הכי טוב לשחזר את זה. אני אשאר."

"לא אתה לא," נועה הכריזה, "אם משהו משתבש, אתה היחיד שיודע לקרוא את השפה. צריך אותך בחוץ, אני אשאר."

"מה פתאום," דור מחה. "אם את נשארת, אז גם אני."

מרגע שהם החליטו, שום נסיון שכנוע או אמירה מצד האחרים לא הצליחו לשנות את דעתם. נועה ודור רק חזרו שוב ושוב על זה שהכל יהיה בסדר ושהם יראו אותם מייד אחרי שיפתחו את השער החדש. בלית ברירה, הקבוצה קיבלה את ההכרעה. הם החליטו לבלות את הלילה האחרון ביחד, כל השישה, לפני שיתחילו את המשחק בבוקר.

לוטם, בתור היחידה ששמעה מוזיקה אמיתית בחודשים האחרונים (אלא אם כן המנגינה של גלי צה"ל שגיא שמע ברדיו של האוטובוס נחשבת), הנחתה את ערב הקריוקי שבו הם ערכו הרס מחריד של יותר שירים משהם הצליחו לספור. לא הייתה דרך להימנע מהעצב. כל זמן מה מישהו, או מישהי, היו נזכרים במה שהולך לקרות בבוקר ומתחילים למרר. בכל פעם שזה קרה, כל האחרים מייד עצרו הכל ופצחו בעידוד מרוכז.

בסביבות השעה שלוש לפנות בוקר גיא חשב פתאום על הלילות שבילה לבד במקום הזה, על כמה שייחל אפילו לרגע אחד בחברת האנשים שהיו יקרים לו יותר מכל. המחשבה העלתה לו חיוך עצוב על הפנים בזמן שהוא הצטרף לפזמון של "בשנה הבאה". מאיה הצליחה איכשהו להירדם כשהראש שלה על הברכיים של נועה אבל התעוררה ברגע שהם עברו לסגאת שירי יום ההולדת ("עוגה עוגה" היה קטלני במיוחד מבחינתה).

אחר כך הם פרצו בוויכוח קולני בנוגע למי הכי מבוגר מביניהם. גיא התעקש שהוא מזמן עקף את כולם אבל אז דור הזכיר את הפעם ששכחו אותו שנתיים רצופות במשחק והוסיף את היתרון הקודם שהיה לו. מאיה התעקשה שהיא עשתה יותר משמרות מדור ונועה אמרה שהם כולם טועים ומובן שהיא הכי מבוגרת.

כשהשמש זרחה לבסוף, כולם הרגישו טיפה פחות גרוע מאשר בערב הקודם. הם ידעו שמה שלא יקרה, יש להם זה את זה, הם יהיו בסדר. אחרי חיבוק קבוצתי ארוך במיוחד, ביוזמתה של מאיה החבקנית הידועה, הם פנו סוף סוף אל הדלת.

המשחק התחיל.