המשחק של גיא (חלק ב – פרק 1)
היום הזה התחיל כמו כל יום. גיא קם מהמיטה בחדר השינה האהוב עליו ורחץ את הפנים. הוא לא טרח ללבוש חולצה, בכל מקרה לא היה פה אף אחד חוץ ממנו. הוא ירד לקומת הקרקע ונכנס לחממה כדי לקטוף לעצמו איזה פרי לארוחת בוקר לפני שיצא אל הדשא שסביב לבית וישב שם לאכול. בדרך כלל הוא לא אכל דבר פרט לאותו הפרי אבל זה לא הפריע לו, הוא כבר כמעט ולא זכר את תחושת הרעב.
גיא הכי התגעגע למאפינס שאחותו נועה הייתה מכינה, מאפינס חומים וחמאתיים עם סוכר חום מלמעלה. לפעמים היא אפילו הייתה מוסיפה שוקולד צ'יפס אם היא ממש רצתה לפנק אותו. הוא לא אכל שום דבר מבושל כבר שנים.
הוא נכנס שוב לבית וניגש לחדר העבודה שלו או במילים אחרות, לספרייה. השעון המתקתק שבנה, הדגם החמישים ושמונה של השעון למעשה, הורה על השעה עשר. גיא התיישב על הכורסא החביבה עליו והושיט יד אל הספר שהיה מונח על השולחן לידו. פעם הסמלים המוזרים שעל הכריכה לא היו אומרים לו דבר אבל עם הזמן הוא הצליח לפענח אותם והיום הוא קרא בקצב לא רע. הספר הנוכחי שלו היה ספר פנטזיה על חוזים משפטיים קסומים. משום מה היו הרבה ספרים בסגנון הזה שם.
בשעה שתיים גיא יצא אל מטווח הירי בקשת המאולתר שלו. הוא מצא פעם קשת ישנה באחד החדרים והחליט לנסות אותה, למרבה הפתעתו הוא גילה שהוא אוהב לירות בחץ וקשת. הוא היה יכול להמשיך לירות כך במשך שעות בלי להתעייף אבל המחשבות התחילו להתגנב בסוף כמו תמיד. הוא עזב את הקשת והלך אל המקום הכי ריק בכר הדשא שלו.
הוא צעק.
צעק על העולם, שנטש אותו כאן. צעק על המקום הזה ששום דבר בו לא הגיוני. צעק את הכל ואז צעק עוד. הקול שלו הדהד מעל לעצים ביער ונשלח אל העולם הלא מציאותי הזה שבו היה תקוע. הצעקות תמיד עזרו לו להרגיש יותר טוב. הן הרחיקו קצת את אי השקט שהתעורר בו בכל פעם שחשב על המצב העגום שלו. הוא ניסה פעם לא לדבר במשך כמה חודשים, סתם כדי לראות מה יקרה, וביום שבו השתמש שוב בקול שלו הוא היה צלול כמו תמיד.
היה משהו מעייף קצת בעובדה שהכל היה כל כך מושלם במקום הזה. מושלם ונורא. הוא לא חלה, התעייף, רעב או צמא מעולם ובכל זאת הוא היה אומלל. אף לא אחד מבין הספרים שקרא פה עזר לו להבין למה.
כשסיים לצעוק גיא הלך לגלריה. את הגלריה הוא גילה בזמן שחקר קצת את הבית בכוחות עצמו. הוא שיפץ אותה, כמו את שאר החדרים, ואיכלס אותה בציורים חדשים. הוא אמנם לא היה אומן מוכשר במיוחד אבל אחרי זמן רב של תרגול הוא הצליח להפיק דיוקנאות סבירים של האנשים שהיו בחייו כפי שזכר אותם. כולם היו שם, נועה וההורים שלה, לוטם ופקמן, החברים, המשפחה. היו שם גם כמה ציורים של מקומות שזכר, החדר שלו, הנוף מהמרפסת בבית שלהם, בית הספר, המשרד של אמא שלו. גיא הסתכל על הציורים ותהה איפה הם נמצאים עכשיו, מה הם עושים. הוא שמח שהם לא היו תקועים פה במקומו, אבל לפעמים הוא תהה למה הם מעולם לא חזרו. גיא עצר את עצמו ברגע שהבין מה חשב.
הוא יצא מהגלריה ועלה אל מגדל התצפית שלו. עדיין היה מוקדם מידי לראות את הכוכבים אבל הוא נהנה מהנוף. הרישומים שלו מכל הלילות של תיעוד הכוכבים בשמיים היו מאורגנים בערימות לפי תאריכים. כלומר, לא בדיוק תאריכים אבל שיטת הספירה האישית שגיא אימץ לעצמו.
כשהשמיים קדרו מעט הוא חזר שוב לספרייה והפעם התיישב ליד שולחן הכתיבה שלו. הוא לקח את היומן האחרון שלו ותיעד את מאורעות היום. כשסיים הוא הניח את היומן בצד ותהה מתי זה ייגמר. גם מהמחשבה הזאת הוא העדיף להימנע. בפעם האחרונה שהתעמק בה יותר מידי הוא שקע בדיכאון שנמשך כמה חודשים. זאת אומרת, הוא לא ידע בוודעות כמה זמן נמשך הדיכאון כי הוא לא טרח לתעד במדוייק את הימים באותה התקופה.
גיא עלה שוב לחדר השינה שלו. הוא רחץ באמבטייה ולבש את זוג המכנסיים הכי נוחות שהיו לו לפני שנכנס למיטה.
לישון היה החלק הכי קשה.
הוא אפילו לא היה צריך שינה כדי להרגיש עירני אבל זאת הייתה דרך טובה להעביר את הזמן ולהרגיש שיש לו שגרה פחות או יותר נורמלית. הבעייה הייתה שכשהוא שכב במיטה בלי שום דבר שיכול להסיח את דעתו היה הרבה יותר קשה להרחיק את המחשבות הקודרות. הייתה לו כבר שיטה להתמודד עם זה, הוא דמיין את היום שבו יצא מהמקום הזה. הוא לא יכל לדעת בוודעות אם זה בכלל יקרה אבל המחשבה על היום הזה עודדה אותו ועזרה לו להצליח להירדם.
בדיוק כשגיא היה על סף השינה הוא שמע משהו שהעיר אותו. הדבר הזה היה כל כך יוצא דופן שגיא היה בטוח שהוא רק דמיין, הרי הוא מעולם לא שמע שום צליל חוץ מקולו שלו בכל הזמן שגר פה.
"אתם קבוצת חוקרים שהגיעו כדי לגלות את סודות הבית."
גיא קפץ מהמיטה בבהלה. הוא לא האמין למשמע אוזניו.
"ככל שתתקדמו ברחבי הבית, אתם תגלו חדרים חדשים. בכל חדר שתפתחו, תמצאו משהו… או שמשהו ימצא אתכם."
הוא רץ במורד המדרגות אל קומת הכניסה בזמן שהמילים המשיכו להישמע ברקע.
"כל אחד מכם הולך להשתנות, תלוי באופן שבו הוא יתמודד עם ההפתעות שבבית. הבית שונה בכל פעם שנכנסים אליו."
הוא נעצר מול דלת הכניסה. הוא לא ידע מי האנשים שהפעילו את המשחק הפעם. הוא יצטרך להסביר להם מה קורה בו. הוא היסס לרגע כשחשב מה יקרה אם הם לא ירצו לעזור לו לצאת. הוא לא היה מסוגל להישאר פה עוד.
"בשלב מסויים במהלך המשחק, אחד מכם הולך להפעיל את המרדף. כאשר המרדף מתחיל, יחל מאבק בין הגיבורים לבין הבוגד, לעיתים אף עד המוות. הניצחון במשחק אינו מובטח, עליכם לחקור את הבית במטרה למצוא דברים שיעזרו לכם לשרוד ברגע שיתחיל המרדף."
גיא החליט לצאת. לא משנה מה יקרה, הוא חייב לעזוב את המקום הזה. הוא פתח את הדלת.
ושם הם היו, ממש כמו שזכר אותם. גיא עמד בכניסה לבית, המום מכדי להגיב, ובהה באנשים שחשב שלא יראה יותר לעולם.
נועה, לוטם, פקמן, מאיה ודור.
תגובות (0)