המשחק של גיא (חלק א – פרק 9)
המרדף התחיל. הבוגד ביניהם.
דור ופקמן הסתכלו אחד על השני דרך פתח הדלת שביניהם. דור עבר את הדלת ונכנס לחדר של פקמן. "מה אנחנו עושים?" הוא שאל.
"אני לא יודע," אמר פקמן.
"מאיה! פקמן! מישהו שם?" זאת הייתה לוטם. הקול שלה הדהד במעברים מכיוון האגם התת קרקעי.
"לוטם! אני פה!" פקמן צעק בחזרה לכיוונה.
"אנחנו צריכים להתאסף! יש שם עוד מישהו?"
"כן, דור פה!" פקמן אמר. הוא הסתכל לכיוון הדלת הסגורה שבחדר, "אנחנו יכולים לבדוק בחדר שיש פה!"
"בסדר!" לוטם צעקה, "אני תכף באה!"
"למה הם קוראים לך פקמן?" שאל דור בשקט.
פקמן חייך, "זה סיפור די מצחיק, למען האמת…"
'המרדף,' פלאש הזכיר לו.
"אבל לא הפעם," פקמן אמר. "זה עדיין תורך, אתה יכול לבדוק בחדר הבא."
דור פתח את הדלת וצעד לחדר הבא. זאת הייתה מעבדה. פלורסנט מהבהב אחד האיר את שולחן העבודה המוכתם והקירות המתקלפים. הרגליים של דור נחלשו והוא קרס לרצפה.
~
הוא עמד בחדר עצום. הכל נראה מאוד מטושטש אבל משהו אחד הוא ראה בצורה חדה וברורה. זה היה אחיו הקטן, כלומר, הדמות שלו. הוא שכב על הרצפה, מרוסק ופצוע. בגוף חלוש הוא הושיט יד אל צווארו והוריד ממנו את הקמע שהוא קיבל ממש בתורו הקודם. בנשימה עייפה הוא זרק את הקמע לכיוונו של דור ובזמן שהקמע הסתחרר באוויר דור ראה את הכוח נוטש את אחיו כשהוא קורס לרצפה.
הוא מת.
~
דור לא הצליח לזוז. הגוף של דור הקים אותו בכוחות עצמו, הוא היה מותש מידי מכדי לחשוב. "אתה חייב להתאושש, זה לא נגמר," פיטר מילמל. דור לא שם לב אפילו שהוא כבר לא שולט בגופו. פיטר לקח את המימייה שהייתה בחגורתו ושטף את הפנים, "בבקשה, תחזור." הוא אמר לדור, "אני צריך אותך."
'אני לא יכול, אני לא יכול.'
"אתה חייב, בשבילו," פיטר הכריח את דור להסתכל על אחיו שעמד בפתח החדר והסתכל עליו במבט מודאג.
דור נשם נשימה עמוקה. הריאות היו שלו שוב, הגוף היה שלו. הוא הבין כמה קרוב הוא היה לאבד את השליטה. אם פיטר לא היה עוזר לו, הוא כנראה לא היה מצליח.
"למה עשית את זה?" שאל דור בלחישה.
'כי אתה שומר עליי,' אמר פיטר. 'אני צריך אותך.'
"אתם בסדר שם?" לוטם שאלה, הקול שלה נשמע קרוב יותר מקודם. פקמן ודור פנו לכיוון שלה וראו אותה חוצה את האגם התת קרקעי ומתקרבת אליהם. כשהגיעה לחדר של פקמן היא נעצרה, "אולי תבדוק רק את החדר הבא ואז נחזור לאן שקבעתי לפגוש את נעה." היא הצביעה על הדלת שהייתה מאחורי דור.
"בסדר, את יודעת איפה גיא?" פקמן שאל.
"לא ראיתי אותו כבר כמה תורות," היא בדיוק רכנה כדי ללטף את הראש של מק'רירי.
פקמן עבר את המעבדה שבה עמד דור ופתח את הדלת בקצה, מק'רירי דילג בשמחה בעקבותיו. בחדר שאליו נכנס פקמן הייתה דלת מתכת עצומה, דלת של כספת. לא היה בו עוד דבר פרט למראה התלויה על הקיר. פקמן התקרב אל המראה, היה בה משהו מוכר.
ואז הוא ראה את עצמו, כלומר, את פלאש. הוא עמד בחדר שינה שפקמן זכר מהקומה העליונה ונראה מבוהל עד מוות. פקמן חייך, הוא ידע בדיוק מה לעשות. הוא הושיט יד לזכוכית של המראה וכתב עליה- "זה יעזור". פקמן חיטט בכיס שלו עד שמצא את הקוביות הכסופות והקרירות שקיבל קודם לכן. הוא הושיט את ידו קדימה והציג להשתקפותו את הקוביות. סמלים דהויים הופיעו על הקוביות וההשתקפות רכנה קדימה כדי לבחון אותן. פקמן סגר את כף ידו ושיקשק את הקוביות כמה פעמים לפני שהטיל אותן דרך המראה. המראה חזרה לשקף את החדר שבו פקמן עמד.
ואז, ללא כל אזהרה, פקמן הרגיש משהו מושך אותו מבפנים והכל סביבו נהפך לערבוביה של צבעים. ראשו הסתחרר והוא הרגיש את הקיבה שלו מטפסת לגרונו. הוא הרגיש שהוא נחבט כנגד משהו קר והסחרחורת הפסיקה.
"פקמן? אתה בסדר? איך הגעת לפה?"
הוא פקח את העיניים שלו לאט וחיכה שהראייה שלו תתחדד שוב. הבטן שלו עדיין הרגישה כאילו היא מתערבלת והוא חשש שאם יזוז הוא עלול להקיא. הוא שכב על הרצפה בחדר אחר שלא היה בו קודם, מאיה רכנה לצידו ונראתה מאוד מודאגת. הוא הצמיד את המצח לרצפה וזה מיקד אותו קצת. הוא הצליח לדבר.
"היו לי את הקוביות האלה, כשהטלתי אותן הופעתי פה," הוא אמר. "ויש לי כאב ראש נוראי."
"תשתה קצת מים," מאיה הגישה לו את המימייה שלו. "אתה יודע איפה האחרים?"
פקמן שתה את המים בתודה, "כן, כולם במרתף. אנחנו צריכים לפגוש אותם. וגם את גיא, אני לא יודע איפה הוא."
"הוא אמור להיות כאן באיזור," מאיה אמרה.
דור ולוטם עדיין עמדו במרתף ובהו בנקודה שבה פקמן עמד עד לפני שנייה.
"איפה הוא?" שאלה לוטם.
מק'רירי זינק מייד אל דלת החדר והתחיל לרוץ אל האגם התת קרקעי והיציאה מהמרתף.
"אנחנו צריכים ללכת אחריו," דור אמר.
ללא כל התייחסות לסדר התורות או לכללים שהמשחק התנהל על פיהם עד עכשיו, דור הלך בעקבותיו של הכלב. למרבה הפתעתם של השניים, הוא עבר את הדלת בלי קושי.
"זה תורך?" היא שאלה בהפתעה.
"לא," דור נשמע המום באותה מידה.
'המרדף התחיל,' פיטר אמר שוב. 'הכללים השתנו.'
"זה המרדף," אמר דור. "כנראה שעכשיו מותר לנו ללכת מתי שאנחנו רוצים."
לוטם החליטה לבחון את התיאוריה וחצתה את מפתן הדלת שהוביל למזווה. דור מיהר לבוא בעקבותה. הם רצו אחרי מק'רירי כשדילג דרך האגם התת קרקעי וחצו אותו בחזרה לכניסה למרתף. הכלב הקטן קיפץ במעלה המדרגות שמובילות למבואה ונעלם.
"נעה, את כאן?" לוטם קראה.
"אני פה," נעה יצאה מהמעבדה שדרכה עברה קודם ובאה אליהם.
"מה זאת המסיכה הזאת?" שאלה לוטם.
נעה חייכה, "מצאתי אותה."
לוטם חשה קצת אי נוחות, ההתנהגות המוזרה הזאת הזכירה לה את מה שמאיה אמרה לה לפני שהלכה, שהבית דיבר אליה. הם באמת צריכים לצאת מכאן, לפני שהם ישתגעו. "בואו נעלה למעלה," היא אמרה.
הקבוצה פנתה אל המדרגות שהובילו מעלה וטיפסו בחזרה אל המבואה, שם נתקלו במאיה, פקמן ומק'רירי שהתרוצץ בהתרגשות סביב בעליו וכמעט הפיל אותו. "ראיתם את גיא?" שאלה נעה. "הוא אמר לי שאנחנו צריכים להתאסף."
"לא ראיתי אותו מאז שהלך למצוא אותך," אמרה מאיה.
התקרה מעליהם חרקה ופסיעות נשמעו. קול הצעדים התקדם אל המדרגות והן חרקו כשמישהו ירד לכיוונם. "גיא?" שאלה נעה. כולם הסתכלו לכיוון גרם המדרגות וחיכו.
***
"שלום," אמר האיש המוזר לגיא. העיניים שלו היו ענקיות, מטורפות והחיוך שלו מפחיד אף יותר.
גיא הרגיש את הפרופסור מתפתל בתוכו ומנסה להשתלט על גופם. הוא נאבק בו בכוח וקמץ את כפות ידיו בצד גופו כדי שהפרופסור לא יוכל לקחת אותן. "מי אתה?" גיא שאל את האיש.
"אני הנצח," הוא אמר והמשיך לחייך. "אני הכל. אני המוות והשאול." הוא צחק צחוק מטורף.
הצליל הצורם עדיין רעם בראשו של גיא והוא כמעט ולא הצליח לחשוב. "אתה עשית את זה, אתה הפעלת את המרדף."
המטורף הנהן וחיכך ידיים.
"איך עוצרים את זה?" גיא שאל וניסה להפסיק את הרעידות של הידיים שלו.
"אי אפשר לעצור את זה," המטורף חייך. "אפשר רק לנצח."
גיא הופתע לגלות שהוא מבין מה המטורף רוצה להגיד. הוא פתח את הידיים הקמוצות שלו והצליל הצורם נפסק.
תגובות (0)