המשחק של גיא (חלק א – פרק 7)

גיא לא היסס כלל כשיצא סוף סוף מהחדר מלא הדם שנקלע אליו. הוא פתח את הדלת הבאה וחשף חלל מפואר למראה. הרצפה הייתה רצפת אבן אפורה ומשני צדדיו של גיא היו שורות של ספסלי עץ אשר פנו לקדמת החדר, שם עמד על במה אורגן עצום בגודלו. גיא שמע את הצעדים שלו מהדהדים בחלל כשפסע פנימה. הוא סקר את החדר בהשתאות.

'אתה נראה כמו ילד חכם, אבל בכל זאת פספסת את החלק הכי חשוב בחדר,' אמר הפרופסור.

"על מה אתה מדבר?" שאל גיא.

'הכספת,' אמר הפרופסור.

גיא הסתכל סביב ובאמת, בפינת החדר הייתה כספת שקועה בקיר. גיא התקרב אליה כדי לבחון את המנעול. זה היה מנעול קוד סיבובי, לגיא היה כזה מנעול בלוקר שלו. הוא רכן והצמיד את האוזן אל דלת הכספת. המנעול השמיע תקתוק עדין כשגיא סובב אותו. הוא התחיל לסובב אותו בכיוון הנגדי עד שנשמע תקתוק נוסף. גיא סובב את המנעול חזרה וחיכה להישמע התקתוק האחרון. הכספת נותרה נעולה. גיא ניסה לפתוח אותה שוב אבל המנעול נתקע ואי אפשר היה לסובב אותו.

במרחק שני חדרים ממנו, מנעול אחר נפתח. נעה הדפה בהקלה את הדלת שהשאירה אותה לכודה בחשכת המסדרון, רק כדי לגלות שגם החדר אליו חזרה חשוך באותה מידה.

"דור?" היא קראה, "גיא? מישהו?"

נעה גיששה לאורך הקיר וחיפשה את אחת מהדלתות שזכרה כי היו בחדר הזה. למרבה אכזבתה, כל אחת מארבעתן היו נעולות.

"לא, לא, לא, לא, לא, לא," נעה שיקשקה את הדלת בפראות אבל זו לא זזה. "לעזאזל!" היא צעקה.

גיא שמע צעקה מעומעמת שדמתה מאוד לאחותו, "נעה?" הוא צעק אליה בחזרה. "נעה, מה קרה?" אבל נעה לא שמעה אותו. היא רק המשיכה לבעוט בדלת הנעולה ולקלל את הסוללות הארורות של הפנס שלה. "אני אבוא לעזור לך!" גיא צעק אפילו שלא ציפה שתשמע. "תחכי לי, נעה. בתורי אני בא!"

'תורנו!' אמר פיטר לדור בהתרגשות.

דור קם ממקום מושבו על שפת מאגר המים התת קרקעי. הוא הלך בזהירות אל הדלת הבאה שהייתה מימינו. הרצפה הייתה קצת חלקלקה אבל דור היה יציב באופן מפתיע. הוא פתח את הדלת ונכנס אל החדר הבא. גם החדר הזה היה קריר וחשוך כמו כל החדרים במרתף. דור הריח ריח של אוכל רקוב שעלה מחבית שעמדה בפינה. עוד כמה חביות ריקות עמדו בשורה בצד השני של החדר ולידן היה ארון פתוח שמדפיו ריקים. עם קצת דמיון דור היה יכול לנחש שזה היה פעם המזווה.

אור מסנוור הופיע במרכז החדר. דור הסיט את מבטו וסוכך אל עיניו בידו. האור דעך מעט ודור הסתכל בזהירות לכיוון מקור האור. בהתחלה הוא לא ראה דבר, רק כדור אור קטן שריחף במרכז החדר והתעופף באיטיות אל הרצפה. לאט לאט האור התגבש לכדי צורה לבנה וזוהרת. זה נראה כמעט כמו עלה. העלה הלבן המשיך ליפול אל הרצפה באיטיות כשהוא מתנודד ברוח.

דור מיהר אל העלה והניח לו ליפול אל תוך כף ידו המושטת. זה לא היה עלה, זאת הייתה נוצה. היא הייתה לבנה-זהובה, זוהרת ומקסימה ביופיה. היה נדמה לדור שהיא מרטטת בלחש משונה, כמו שיר מזמור עתיק.

'הו!' פיטר התפעל.

"אתה יודע מה זה?" שאל דור.

'הנוצה, היא מספרת על המלאך שהשיל אותה.'

"מלאך?"

'כן,' פיטר ענה בהתרגשות. 'אתה מרגיש את העוצמה שלה?'

לדור לא היה שום מושג איך הנוצה מספרת למישהו משהו אבל הוא בהחלט הרגיש את הזמזום המסתורי הזה שבקע ממנה. היא הרגישה קלילה ורכה בכף ידו, אבל היה לה משקל נוסף, הכוח הטמון בה. היא רצתה להיות חופשייה ולהתאחד עם הקרקע.
דור מצמץ בבלבול כשהבין שהוא חושב על הרצונות של נוצה. הוא שם אותה בזהירות בכיס המכנס שלו.

'הזדמנות שנייה,' אמר פיטר. 'היא שרה על הזדמנות שנייה.'

שום דבר במקום הזה לא נראה לדור הגיוני. ככל שהוא התקדם, כך הוא הבין פחות. ככה בדיוק הרגישה לוטם כשמיסי אמרה לה שזהו תורה. היא יצאה מחדר השינה בקומה העליונה שבו הייתה והלכה אל הרחבה שבמעלה המדרגות המגיעות מקומת הקרקע. בפתח החדר שמולה עמד פקמן ולידו יצור שנראה כמו בובת סמרטוטים בצורת כלב.

"מה זה, פקמן?" לוטם שאלה בחשדנות.

הכלב הוציא את לשונו וכשכש בזנב בהתרגשות כאילו הבין שלוטם מדברת עליו. טיפה קטנה של ריר זלגה מקצה שפתו ונשרה על הרצפה.

"את הראשונה לפגוש את הכלב שלי, מק'רירי," פקמן ליטף את הכלב על ראשו וזה קיפצץ בהתרגשות והזיל על הרצפה עוד טיפת ריר.

"מק'רירי? כי הוא מזיל ריר?" לוטם שאלה בספקנות. לא שהייתה ללוטם התנגדות לעובדה שלפקמן יש כלב, היא אפילו אהבה כלבים, פשוט הקשר בין החיה המריירת הזאת וכלב היה נדמה… מקרי.

"לא, קראתי לו ככה כי השם הזה פשוט יושב עליו," אמר פקמן. "את לא חושבת?"

"כי הוא מזיל ריר."

"טוב, בסדר. קראתי לו ככה כי הוא מזיל ריר," פקמן הרים ידיים בכניעה. "אבל זה עדיין לא מגיע לו שתסתכלי עליו ככה."

מק'רירי, שלא היה נראה שהמבטים הסולדים של לוטם משפיעים עליו, דילג דרך המחסום הבלתי נראה שמנע מפקמן לצאת ורץ אל לוטם. מבט כלבי אחד היה כל מה שנדרש כדי להמיס את הלב של לוטם. היא ליטפה את ראשו בחיבה ולא התלוננה כשנזל על נעליה. הכלב העליז חזר אל בעליו בכשכוש זנב והתיישב בפתח חדר הכושר.

"טוב, אני חושבת שאני אלך לשם," לוטם הצביעה על הדלת שמשמאלה. היא פתחה אותה ונכנסה אל עליית גג מתפוררת. ברגע שדרכה על רצפת העץ הקרש שעליו עמדה צנח מטה והיא נפלה אל חור שנפער ברצפה. לוטם נאחזה בשולי הרצפה שסביבה וניסתה שלא ליפול. היא מתחה את הרגליים וניסתה למצוא נקודת אחיזה אבל לא היה תחתיה שום דבר. הידיים שלה התעייפו מהמאמץ ולפני שהספיקה להיטיב את אחיזתה היא החליקה דרך החור ונפלה מטה.

היא פגעה במשטח מתכתי. הכל סביבה היה חשוך אבל היא הרגישה שהיא מחליקה מטה על גבי המשטח הקר. כעבור חצי דקה של החלקה היא ראתה עיגול של אור לפניה. היא נפלה דרך הפתח אל חדר לבן וקר. היא נחתה על היד שלה בתנוחה כואבת והאוויר עזב את ריאותיה בנשיפה חדה. לוטם הביטה מעלה אל הפתח שפלט אותה אבל התקרה הייתה אטומה.

"מוזר," היא מילמלה.

'היד שלך נקועה,' אמרה מיסי. 'תשתמשי בתיק הרפואי.'

לוטם הרימה את היד שעליה נפלה וכאב חד פילח את זרועה. "איך אני אשתמש בו?"

'אני אעזור לך,' אמרה מיסי. 'את צריכה לחבוש אותה.'

לוטם פתחה את התיק הרפואי ביד הבריאה וחיטטה בו עד שמצאה תחבושת.

"זה טוב?" היא שאלה את מיסי.

'כן, תעטפי את היד שלך הכי מהודק שאת יכולה ותקשרי את התחבושת.'

לוטם מילאה את ההוראות על אף שכל נגיעה ביד גרמה לה כאבים עזים. כשפרק ידה היה סוף סוף חבוש היא הרגישה קצת יותר טוב.

'עוד מעט זה יעבור והיד שלך תבריא,' אמרה מיסי.

"עוד מעט?" שאלה לוטם. "לא לוקח לפציעות כאלו לפחות כמה שבועות?"

'אבל חבשת אותה,' אמרה מיסי כאילו חבישה היא פתרון קסם. 'את תכף תבריאי.'

באמת, תוך מספר דקות לוטם כבר בקושי הרגישה את הכאב בידה. התחבושת המשונה הזאת באמת ריפאה אותה איכשהו. כשהכאב חלף, לוטם החלה לסקור את החדר שנפלה אליו. זאת הייתה מעבדה נטושה. על שולחנות העבודה היו מכשירי בדיקה מוזרים שלוטם לא ידעה למה הם משמשים. בפינה עמדו שני שלדים.

השלדים האלה הלחיצו אותה.

"זה רק פלסטיק, זה לא אמיתי," היא אמרה לעצמה.

'על מה את מדברת?' אמרה מיסי. 'השלדים האלה בהחלט אמיתיים.' הקול שלה נשמע כמעט נרגש.

"לא יכול להיות," לוטם בחנה את השלדים בחשדנות. הם נראו כמו אמא וילד, עדיין מחובקים. הדברים שמיסי אמרה רק הלחיצו אותה יותר.

'תחפשי אם יש שם משהו.'

"בשלדים?" שאלה לוטם בגועל.

'כן! יכול להיות שיש בתוכם משהו שימושי,' מיסי הסבירה.

"אבל הם היו פעם אנשים! אני לא יכולה לגעת בהם."

'יש משהו בתוך השלדים, אני בטוחה. זה בכלל לא כל כך נורא. תחשבי על זה כמו ניתוח אחרי המוות.'

"זה ממש לא משפר את התחושה שלי."

'אני לא מאמינה שנתקעתי עם הילדה הכי פחדנית שיש.'

"זה לא הולך לעבוד עליי, אני לא נוגעת בשלדים וזה הסוף של הדיון הזה."

מיסי נשפה בעצבנות. לוטם יכלה להרגיש את התסכול שלה על כך שהיא לא זאת שמחליטה. היא ידעה שאם תינתן לה ההזדמנות, מיסי תיקח את השליטה מידיה של לוטם. היא פחדה ממה שמיסי עוד עלולה לעשות. אולי אם היא תשתף איתה פעולה רק הפעם…

"מה את רוצה שאני אעשה?"

מיסי ניעורה בהתרגשות, 'תסתכלי בתוך השלד הגדול, ראיתי שם משהו כסוף.'

לוטם ממש לא רצתה לעשות את זה. היא התקרבה באיטיות אל השלד ובחנה אותו מרחוק. פתאום משהו השתנה. היא כבר לא כל כך נגעלה מהמחשבה על כך שהוא היה חי פעם. זה דווקא ריתק אותה. המערכת המורכבת של העצמות נראתה לה פתאום מופלאה ומסקרנת. היא הושיטה יד לתוך בית החזה של השלד וחיטטה עד שהרגישה משהו מתכתי. היא אחזה בחפץ ומשכה אותו החוצה. ברגע שראתה מה הדבר שהוציאה היא הפילה אותו על הרצפה.

"מה זה עושה פה?" קראה לוטם.

'מישהו השאיר את זה שם,' מיסי אמרה בהרהור.

"מישהו השאיר שם גרזן?! איך זה בכלל נכנס שם?"

היא הסתכלה על כלי הנשק. הוא נראה חדש ובוהק לעומת החדר האפור והמאובק. לוטם הרימה אותו בזהירות. הוא היה קל יותר משנראה. לוטם בחנה אותו בהיסוס, הוא יכול להיות שימושי בהמשך. במיוחד עם הרמיזות שנשמעו לגבי מרדף שהולך להיות. לוטם תלתה את הגרזן על גבה וקיוותה שלא תצטרך להשתמש בו.

בינתיים, פקמן תהה לעצמו איך לוטם נעלמה פתאום אל תוך הרצפה. הוא יצא מחדר הכושר כשהמחסום הבלתי נראה נעלם והלך אל החדר שלוטם נכנסה אליו. בצעד השני שלו אל תוך החדר הרצפה נפלה והוא שקע בחור שנוצר. פקמן נאחז בשולי החור ממש כמו לוטם אבל הוא הצליח להנמיך את עצמו אל תוך החור עד שרגליו נגעו במשטח המתכת של המגלשה המוזרה. פקמן שיחרר את רצפת החדר שנאחז בה והתחיל להחליק במורד המגלשה.

בהמשך פקמן ראה חלון עגול המשקיף על חלל הכניסה שבו עמדו כשנכנסו לבית. הוא המשיך לגלוש עד שהגיע אל סף החלון אבל אז הוא חלף מתחתיו והמשיך להחליק הלאה. כעבור כמה שניות הופיע חלון נוסף המשקיף על החממה. גם הפעם פקמן חלף מתחת לחלון והמשיך להתקדם. פקמן המשיך לגלוש ולעבור חדרים שונים, באחד מהם ראה את צלליתה החשוכה של נעה ובאחד אחר ראה את גיא משחק עם מנעול של כספת.

'אתה הולך לבחור?' שאל פלאש בקוצר רוח.

"אני בוחר לאן ללכת?"

'כן, אלא אם כן אתה מעדיף פשוט לראות סיור אינסופי בכל החדרים שבבית.'

פקמן התעלם מפלאש ובחן שוב את החדרים שהופיעו מולו. עכשיו החדרים נראו קצת שונים, אפורים ולחים יותר. הוא ראה מעיין אגם תת קרקעי וחלף גם על פניו. פתאום הוא ראה דמות של ילד קטן לבוש ירוק העומד באחד החדרים.

"זה דור!" פקמן שמח.

כשהתקרב אל החלון המשקיף אל החדר הוא הושיט את הידיים קדימה כדי למשוך את עצמו דרך הפתח. דור הסתובב אליו בהפתעה כשפקמן גלש פנימה אל החדר ונחת על הרצפה בצורה מגושמת.

"מה אתה עושה פה?" דור שאל.

"נפלתי לתוך המגלשה הזאת," פקמן הסתובב כדי להצביע על הפתח שדרכו עבר אבל הקיר היה אטום לחלוטין. "הייתה איזו מגלשה מוזרה שלקחה אותי בכל הבית ואז ראיתי אותך אז בחרתי לנחות פה."

דור לא אמר שום דבר. הוא לא ממש רצה לדבר עם אחיו באותו הרגע. היה לו קל יותר להעמיד פנים שהוא לא דואג לו כשהוא לא נחת מולו פתאום.

לפתע נפער פתח בקיר שממנו יצא פקמן ודרכו גלש כלב מסמורטט אך מאושר למראה. הוא קפץ החוצה אל החדר והפתח נסגר אחריו. פקמן חייך ורכן ללטף את מק'רירי הנאמן.

"הוא שלך?" שאל דור בשקט.

"כן, קוראים לו מק'רירי," דור היה צריך להתאמץ כדי לא לגחך למשמע השם. אחיו הקטן תמיד רצה כלב ומכל המקומות הוא מצא אחד דווקא כאן. "דור," אמר פקמן וניסה לגרום לאחיו הגדול להביט לו בעיניים. "אני באמת מצטער."

דור הסתכל על הגבר הרחב שהוא ידע שבתוכו שוכן אחיו הקטן, הוא נאנח אנחה עמוקה, "אני יודע."

"אני לא חשבתי שהם כל כך יכעסו, חשבתי שהם יעזרו," פקמן המשיך.

"אני יודע," דור אמר שוב. אחרי כמה שניות הוא הוסיף, "הם לא הבינו, אבל כשנחזור אתה יכול להסביר להם מה באמת קרה."

"מה זאת אומרת?" שאל פקמן. "אני אמרתי להם מה קרה, הם יודעים מה עשית ולמה. הם פשוט עדיין כועסים עליך."

"הם יודעים מה אני עשיתי?" דור פתאום הרים את הקול. אם היה לו הקול הרגיל שלו הוא היה נשמע קצת יותר מאיים אבל בקולו של פיטר הוא נשמע קצת כמו צפצוף עצבני. "כל מה שעשיתי, כל מה שאי פעם עשיתי, היה לכפר על הטעויות שלך!" דור הסתובב וניסה להירגע, "אתה מבין בכלל מה אתה עושה לפעמים? אתה חושב על מישהו חוץ מעצמך?"

פקמן הלך אחורה, פגוע. "אני מצטער שאני כזאת מעמסה," הוא הלך לאחת הדלתות הסגורות ועבר דרכה בשתיקה רועמת.

"רגע, חכה!" דור קרא לו. "זה לא מה שהתכוונתי להגיד!" אבל זה היה מאוחר מידי, המחסום הבלתי נראה מנע מדור ללכת בעקבות האח הקטן שהיה הסיבה היחידה שהייתה לו בחיים. כי אפילו כשהוא עשה טעויות, אפילו כשהוא היה הבן אדם הכי מעצבן שיש, דור עדיין אהב אותו יותר מכל אחד אחר. מק'רירי העיף מבט עצוב אחד בדור לפני שהלך בעקבות בעליו.

'הוא יסלח לך,' פיטר אמר לדור בשקט.

"איך אתה יודע?" דור לחש.

'כי למרות הכל, אני תמיד סלחתי להם.'