המשחק של גיא (חלק א – פרק 6)
"מה לעזאזל?" קרא פקמן בהפתעה. הוא היה עסוק בדקירת המחסום הבלתי נראה שמנע ממנו לצאת מהחדר כשפתאום שמע חריקה איומה מאחוריו. ואז הוא ראה שהקיר התחיל לזוז.
"נפלא, פשוט נפלא. עכשיו הבית זז בכוחות עצמו," הוא רטן.
'אוי לא,' פלאש נלחץ פתאום. 'הוא הדביק אותי סוף סוף. ידעתי שהיום הזה יגיע.'
"על מה אתה מדבר?" פקמן שאל.
"פקמן?" הוא שמע קול קטן מתוך הפתח שנפער בקיר.
"מי זאת?" הוא שאל, מבוהל.
'אה, זאת רק מיסי,' פלאש אמר לו. לא שזה עזר יותר מידי, כי לפקמן לא היה שמץ של מושג מי או מה זאת מיסי.
"זה איזה סוג של מפלצת שאני אמור לדעת עליו? כי אם כן, עכשיו יהיה הזמן לספר לי," פקמן אמר.
אז היא יצאה מהפתח, וזה היה משהו הרבה יותר גרוע ממפלצת. זאת הייתה ילדה קטנה. פקמן קפץ אחורה ובלי ששם לב הוא עבר את מפתן הדלת שעד כה היה חסום.
"נו באמת, פקמן. תפסיק להיות כזה דרמטי," אמרה הילדה שהייתה בעצם לוטם.
פקמן הושיט את הידיים קדימה וצעד אחורה באיטיות. "איך את יודעת את השם שלי? מי את?" וכשלוטם לא הפסיקה לצעוד לכיוונו, "התרחקי, שד!"
לוטם התפקעה מצחוק, מה שהתחיל לעורר אצל פקמן את החשד שאולי היא לא שד בצורת ילדה שנשלח כדי לענות אותו. הצחוק שלה לא נשמע מרושע, שזה כבר היה סימן טוב. כשלוטם סוף סוף הצליחה להירגע, היא אמרה, "לא ידעתי שיש לך פחד סודי מילדות קטנות, פקמן. עכשיו אני מבינה למה לא דיברת איתי עד כיתה ד'."
"מאוד מצחיק, לוטם. גם את היית מגיבה ככה אם הייתה יוצאת ילדה מלחיצה מתוך הקיר."
"אם היית יכול לראות את הפנים שלך," היא אמרה והתחילה לצחוק שוב.
פקמן, שלא היה מאוד משועשע מהסיטואציה, הבין שהגיע תורו. "טוב, נראה לי שאני הולך להמשיך לשחק אם לא אכפת לך."
"רק תיזהר שלא יקפצו עליך ילדות קטנות מתוך הקירות!" לוטם לא הפסיקה לצחוק.
פקמן הסתובב, משהו אחד עדיין הטריד אותו. "על מה דיברת קודם, פלאש?"
'מה זאת אומרת?' פלאש שאל.
"כשהקיר נפתח, חשבת שזה משהו מסויים. ציפית לזה."
'לא נכון.'
"אל תנסה להכחיש, אתה בתוך הראש שלי. אני יודע בדיוק מה אתה חושב!" פקמן הרגיש את זה, אפילו שלא ידע להסביר בדיוק מה זה. הוא הרגיש את המתח של פלאש, את הפחד שלו.
'אני לא יודע בדיוק מה זה,' פלאש אמר. 'אני פשוט יודע שהוא שם, עומד להשיג אותי.'
פלאש היה עוד יותר מעורפל מבדרך כלל, לא ממש הייתה לפקמן סבלנות לזה. הוא רצה לסיים כבר את המשחק. הוא הלך לחדר שנמצא מולו ופתח את הדלת. פלאש לא ממש הבין את ההתעלמות של פקמן, כי הוא המשיך לדבר.
'כל פעם שאני רץ, אני מרגיש את זה. רודף אחרי, מתקרב אליי. אני בטוח שיום אחד הוא ישיג אותי אבל אני חייב להמשיך לברוח. אני לא יכול לתת לדבר הזה לתפוס אותי.'
פקמן לא התייחס אליו, אפילו שהסיפור של פלאש הפחיד אותו יותר משהוא רצה להודות. הוא הרגיש את המתח של פלאש, את הרצון שלו לברוח. פתאום הוא הבין למה פלאש כל הזמן מאיץ בו להתקדם.
החדר הזה היה מקום שפקמן לעולם לא היה נכנס אליו מיוזמתו, חדר הכושר. היו שם רק כמה משקולות, הליכון ישן ומתפרק, לוקרים חלודים ומגבת אחת מסמורטטת. הדבר היחיד שלא נראה שייך היה הכלב.
"כלב?" פקמן אמר בהפתעה.
'אל תגיד לי שאף פעם לא ראית כלב,' פלאש רטן.
"אני יודע מה זה כלב," פקמן גלגל עיניים. "פשוט לא ציפיתי לראות פה אחד."
הכלב נראה מוזנח כמו הבית, אבל למראהו של פקמן הוא יצא מאחורי ההליכון וכשכש בזנב. פקמן התכופף והושיט יד אל הכלב, שניגש אליו מייד בניתורים עליזים. פקמן ליטף אותו וגילה שהפרווה שלו רכה באופן מפתיע.
'אני לא יודע איך זה אצלך, אבל מאיפה שאני מגיע לכלבים כאלו יש פרעושים.'
"נו באמת, פלאש," פקמן המשיך ללטף את הכלב, למרות המראה הקצת סמרטוטי שלו. "הדבר הראשון בבית הזה שנראה ידידותי ואתה אומר לי להתרחק ממנו."
רעש חד קטע את הוויכוח שלהם והציף את הראש של פקמן. אותו הציפצוף החזק שהוא שמע קודם. כמו בתורו של דור כשהוא מצא את המטבע הזה. הוא דחף את הכלב מעליו. רגע, למה הוא עשה את זה?
"סוף סוף!" הקול של פלאש נשמע, אבל פקמן לא אמר שום דבר. הצליל הצורם כמעט החריש אותו. "עכשיו אני שולט."
פקמן נאבק בכוח שמיסמר אותו למקומו, הוא נלחם בהיסטריה. פלאש התרומם על רגליו ובחן את החדר בחיוך. פקמן ידע שאסור לו לוותר, הוא מוכרח להמשיך להיאבק.
"לא!!!!" פקמן צעק והצליל נפסק.
"הכל בסדר, פקמן?" לוטם קראה מהחדר שלה.
"הכל בסדר," פקמן התנשם בכבדות.
'לעת עתה, ילד,' אמר פלאש שנשמע מעט ממורמר. 'לעת עתה.'
אפילו אחרי שהצליל הצורם נפסק, הראש של מאיה המשיך לכאוב, או שזה בעצם היה הראש של הת'ר? חוץ מזה, עם כמות התלונות של הת'ר אפשר היה לחשוב שהיא זאת שצריכה להתמודד עם המצב הלא כל כך נוח הזה.
"באמת, הת'ר," מאיה אמרה אל החלל הריק של חדר המשחקים, "את היית צריכה פעם להתמודד עם מישהי שלא מפסיקה לדבר לך בתוך הראש?"
'לא,' הת'ר ענתה בתרעומת. 'כי אני לא משוגעת.'
"בדיוק מה שהיה חסר לי," מאיה אמרה יותר לעצמה מאשר להת'ר. "מי שנמצאת בתוך הראש שלי קוראת לי משוגעת."
'את רוצה לשחק את התור שלך או לא?' אמרה הת'ר. 'מנסיון, הכאב ראש הזה לא יעבור אם סתם תעמדי פה ותסתכלי על הקירות.'
"כבר תורי?" מאיה שאלה.
'כן.'
"רגע, איך את יודעת את זה?"
'את לא שומעת את זה?'
"שומעת את מה?" מאיה בקושי הצליחה לשמוע משהו בגלל כאב הראש שפיעם בראשה.
'את הבית, הוא מדבר.'
מאיה כבר לא ממש הופתעה מהתשובה המוזרה הזאת. היא החליטה להתעלם מהדיבורים של הת'ר ולהמשיך לשחק. הדלת שמימינה נראתה מבטיחה. מאיה פתחה את הדלת ונכנסה אל החדר הבא, שהיה ריק. היא צעדה על רצפת העץ עד למרכז החדר ובחנה אותו בחשדנות. החדר הזה היה ריק מידי.
ואז הרצפה נפלה.
חריקה חלושה הייתה הסימן היחיד שנתן לה הבית לפני שקורות העץ תחת רגליה החלו להתפרק ולקרוס מטה. מאיה מיהרה לקפוץ הצידה אבל הרצפה רק המשיכה וקרסה. מאיה צעדה עוד צעד לכיוון הקיר אבל הקורה שדרכה עליה נפלה והרגל שלה שקעה בחור ברצפה. מאיה ניסתה לדחוף את עצמה מעלה בכל הכח והצעקות ההיסטריות של הת'ר לא עזרו. היא נפלה יחד עם מה שנשאר מהרצפה היישר אל המרתף.
הרצפה הקשה פגעה במאיה ולא היה לה דבר פרט לקורות העץ השבורות שירככו את הנפילה הכואבת. כאב חד פשט במעלה הרגל שלה והיא צעקה. כלומר, היא ניסתה לצעוק, אבל דבר לא נשמע. מאיה קמה באיטיות מקרשי העץ וניסתה להיזכר באיזה שלב בדיוק היא הפסיקה לשמוע כל צליל. כשפתחה את הפה להגיד משהו, להת'ר לא יצא שום קול.
דור גילה באותו הרגע בעיה דומה. טפטוף המים הקבוע הפסיק להישמע פתאום, חריקת התקרה שמעליו השתתקה, אפילו פיטר לא השמיע קול. דור סתם את האף וניסה לפתוח את האוזניים אבל השקט המוחלט נותר. לבסוף הוא הניח שהצליל הצורם ששמע קודם בטח אחראי לחוסר השמיעה שלו וחיכה בסבלנות שתשוב.
מאיה, לעומת זאת, איבדה את עשתונותיה. היא הרגישה את הלב שלה פועם במהירות אבל היא לא שמעה אותו. היא לא שמעה את הנשימות המהירות שלה. היא לא שמעה את הצרחה שלה כשהבינה שהארון השחור שמולה הוא ארון מתים. היא לא שמעה את הקרשים נופלים כשמעדה אחורה אל תוך ערימה של שברי רצפה. היא טמנה את הראש בין הידיים והתנשמה במהירות. השקט הזה שיגע אותה. היא לא הצליחה לחשוב, היא לא הצליחה לנשום. זהו, זה הסוף שלה.
'תקחי את עצמך בידיים.'
הקול של הת'ר היה כמו יד מושטת שנשלחה אל מאיה. היא שמה לב שפתאום היא שומעת את הנשימות שלה שוב. היא שמעה מים מטפטפים. היא שמעה.
"מה זה היה?" היא שאלה כשהצליחה להסדיר את הנשימה.
'דממה,' ענתה הת'ר בחידתיות הרגילה שלה.
אז שמעה מאיה דבר נוסף, לא יותר מלחישה. היא עברה בכל הבית, הרעידה את הקירות והקפיאה את עצמותיה. כמו משב רוח שורקת. היא הקשיבה בריכוז, היה משהו משונה בצליל הזה. הוא נשמע כמעט כמו שפה, שפה עתיקה ולא מוכרת שרק עכשיו היא מתחילה להבין. כאילו מאז ומעולם ידעה אותה אבל עכשיו נפתחה דלת במוחה שעזרה לה לשמוע.
ואז התור שלה נגמר.
היא ידעה את זה באותו ביטחון שבו הכריזה הת'ר על תחילת תורה קודם לכן.
היא ידעה את זה כי הוא אמר לה.
הבית דיבר אליה.
תגובות (0)