המשחק של גיא (חלק א – פרק 5)
'עכשיו מתחיל הסבב השני,' אמרה ויויאן.
"זה אומר שאני יכולה לצאת?" שאלה נעה.
'זה אומר שאת צריכה לצאת.'
נעה הושיטה יד דרך הפתח שקודם לכן היה חסום. היא צעדה ועברה את הפתח. מולה הייתה הדלת אל החדר של אח של פקמן, איך שלא קוראים לו, ונעה החליטה ללכת לשם. היא חלפה על פני מי שנזכרה עכשיו שקוראים לו דור, שעוד ישב שעון על קיר החדר וכלל לא נראה מרוצה מהמצב. היא עצרה לרגע לפני שחלפה על פניו.
"אתה בסדר?" שאלה אותו.
"מה אני אגיד לך, אני בפסגת חיי," דור המשיך להסתכל על הרצפה כשענה.
נועה התעצבנה על התשובה הצוננת. היא ניסתה לחשוב על תגובה מתחכמת, וכשכזאת לא עלתה בדעתה היא המשיכה ללכת ופתחה את הדלת הבאה. לפניה נגלה מסדרון. לכל אורכו היו פסלים שככל הנראה היו אמורים להיות אנשים, אם לא היו מנופצים. חלקים מן הפסלים היו מפוזרים על הרצפה והיה נדמה לנעה שהיא ראתה אחד מהם מתנדנד כאילו רק זה עתה נפל מקנו.
ברגע שצעדה אל תוך המסדרון, הדלת נטרקה. חשכה נפלה על החדר ועיוורה את נעה לחלוטין. היא נזכרה בפנס התלוי על חגורתה והושיטה אליו יד. הפנס הבהב לכמה רגעים ומייד כבה.
'נגמרו הסוללות,' ויויאן ציינה את המובן מאליו.
נעה חבטה את הפנס על כף ידה כמה פעמים בניסיון לעורר אותו לחיים אבל ללא הועיל. היא ניסתה לפתוח את הדלת שממנה באה, אולי לדור יש סוללות, אבל היא הייתה נעולה.
"דור! דור, אתה שם?" נעה צעקה וצעקה אבל לא הייתה תשובה. היא הרגישה את החשכה סוגרת עליה אט אט ודפקה על הדלת בייאוש, בדחף. "בבקשה תפתח את הדלת!" היא צרחה, דמעות של פחד זולגות מעיניה.
'זה נגמר.'
"לא! לא!!" נעה המשיכה לטלטל את הדלת בהיסטריה אבל ללא הועיל. אחד הפסלים נפל מקנו והתנפץ ברעש. נעה קפצה בבהלה. עברו שנים רבות מאז שהייתה צריכה להתמודד עם הפחד מהחושך, אבל החושך הזה היה שונה, מאיים.
נעה התכווצה ליד הדלת וניסתה להיעלם מפני החושך. היא נשמה נשימות רדודות והתפללה שהסבב הזה יסתיים מהר יותר מקודמו.
באותו הזמן דור עמד בחדר החרוך וחבט בצידה השני של הדלת. דור לא ידע מה קרה שם בחדר אבל קריאות הפחד של נעה הקפיאו את הדם שלו.
"נעה! את בסדר שם?" הוא קרא, אך לא נענה. הוא בעט בדלת בכעס אבל דבר שעשה לא עזר. "אני ממשיך לשחק, נעה," הוא צעק אל הדלת הסגורה. "רק ככה תוכלי לצאת."
אחרי עוד כמה רגעים של התלבטות הוא החליט ללכת. הוא הסתובב במקומו כמה פעמים עד שלבסוף נעצר מול אחת הדלתות שעוד לא נפתחו. ברגע שפתח את הדלת נגלה לפניו חור, כמעט כמו מעיין מגלשה שהובילה אל תוך הרצפה. לפני שהספיק לתהות אם הגיע למקום הנכון, דור החליק לתוך החור ובמורד צינור המתכת הקר.
בחבטה קלה, נחת דור על הרצפה בתחתית המגלשה. היה שם קר יותר, והחדר היה שונה מהחדרים שראה עד עכשיו. הוא הבין שזאת כנראה קומת המרתף. הרצפה הייתה מרוצפת אבן והקירות האפורים לא היו מהודרים במיוחד כמו בקומת הכניסה. דור הרגיש שהרצפה קצת רטובה ושמע ברקע צליל טפטוף קבוע שהיה יכול לשגע אותו אם היה מתרכז בו יותר מידי זמן. כשהתרומם מהרצפה, הוא הבחין שידיו ובגדיו מכוסים אבקה שחורה, ככל הנראה פחם.
דור קם על רגליו. הוא ניגב את הידיים שלו על המכנס והתבונן מסביבו. היו בחדר ארבע דלתות, כל אחת בקיר אחר. הוא החליט שבתורו הבא ייכנס לדלת שמולו, הוא צריך למצוא דרך לעלות שוב אל קומת הקרקע.
'למה אתה מחכה?' שאל פיטר.
"מה זאת אומרת? נגמר תורי," דור עדיין הרגיש מוזר כשדיבר עם פיטר. הוא לחש.
'זה עדיין תורך,' אמר פיטר. 'עדיין לא קרה שום דבר.'
"ליפול דרך חור ברצפה לא נחשב?"
דור פנה אל הדלת שמולו. היא הייתה כבדה יותר מדלתות העץ של קומת הכניסה אבל נפתחה יחסית בקלות. רעש טפטוף המים התגבר כשדור פסע אל תוך החדר, שלא כל כך נראה כמו חדר. למעשה, המקום נראה יותר כמו מערה. החדר היה חשוך ולח, הרצפה אותה רצפה אף שרובה הייתה חסרה. רוב רובו של החדר היה מוצף מים. המים טפטפו מנקודה באחת הקירות שדור לא הצליח לאתר ונאספו במאגר מים תת קרקעי. מול הדלת שבה נכנס דור הייתה חלקת רצפה דקה שנמשכה ימינה לאורך הקיר ואל הדלת השנייה בחדר, שהייתה קבועה בקיר לימינו. בפינה שיצר המסלול לאורך צד החדר, היה אי קטן של רצפה שלא קרס והיווה גשר בין שתי הדלתות.
משהו בחדר הזה, במערה הזאת, הרגיש שונה משאר הבית. הוא הרגיש כמעט…
'טוב.' מה שפיטר אמר באותו רגע אישר את התחושה המוזרה של דור.
'זה מקום טוב, החדר הזה.'
"אבל למה?" דור ניסה להבין.
'אנחנו מוגנים פה,' פיטר הסביר. 'הרשע של הבית לא מגיע לכאן.'
דור לא ממש רצה לדעת למה הכוונה ברשע של הבית. "כי אנחנו במרתף?"
'לא.'
"אז למה? מה זה החדר הזה?"
'למה אתה חושב שאני יודע הכל?'
כשדור ראה את ההשתקפות שלו במים היה כמעט נדמה לו שהוא רואה את פיטר מדבר אליו. הוא הסתובב. "טוב, אז מה עושים עכשיו?"
'אני מחבב אותך, אתה יודע?' פיטר אמר בלי קשר לשום דבר.
"באמת?" דור הופתע.
'כן, הייתי רוצה שאתה תהיה האח שלי.' דור נזכר בפעם הקודמת שפיטר הזכיר את אחיו. הוא התיישב על שפת מאגר המים והתבונן בקיר שמולו, לא בהשתקפות שלו, כמובן, בזמן שדיברו.
"אתה לא אוהב את אח שלך?" דור שאל.
'האחים שלי לא אוהבים אותי,' פיטר אמר בשלווה מצמררת. 'הם אוהבים להכות אותי.'
דור שתק, המום.
'אתה היית אח טוב, היית שומר עליי.' פיטר המשיך בקול הקטן שלו.
"אני מנסה לשמור על אחי," דור אמר בשקט. "הוא לא תמיד מקשיב לי."
'אני אקשיב לך.' בלי ששם לב, דור הסתכל מטה אל ההשתקפות המרצדת שלו על פני המים. ההשתקפות שלו חייכה אליו. 'אם תשמור עליי, אני אקשיב לך תמיד.'
'צריך ללכת,' אמרה מיסי ללוטם.
"נגמר הסבב הראשון?" לוטם שאלה אבל מיסי לא ענתה.
לוטם הלכה לכיוון הדלת ויצאה שוב אל המסדרון. "גיא?" היא התעטשה קצת בזמן שפנתה אל החדר של גיא.
"זה תורך, לוטם?"
הקול המבוגר שבו גיא דיבר הבהיל את לוטם אבל היא הזכירה לעצמה שזה הוא. זה עדיין החבר שלה מהגן שבנה איתה הרי געש בחול. החדר שבו הוא עמד לא ממש עזר לשפר את התחושה שלה. "מה קרה פה?" היא הסתכלה מסביב על כתמי הדם שהיו על הרצפה והקירות.
"זה היה ככה כשנכנסתי," גיא הרים ידיים בהיתממות.
"בסדר, בסדר. מה אני אעשה עכשיו?" לוטם שאלה.
"את יכולה לנסות את אחד החדרים," גיא החווה על שלושת הדלתות בחדר שעוד היו סגורות.
לוטם נגשה אל אחת מהן שהידית שלה נראתה עם הכי פחות דם. היא ניגבה קצת קורי עכביש עם השרוול ופתחה את הדלת החורקת. "למה הכל בבית הזה חייב להיות מלחיץ?" היא שאלה כשנכנסה אל החדר הבא. למרבה הקלתה, החדר הבא היה קצת פחות מפחיד מקודמו. למעשה, זה מקום שבו היא בילתה את רוב הזמן שלה כשעוד היו בעולם האמיתי, הספרייה.
לוטם נשמה לרווחה כשהיא פסעה על השטיח הרך וחקרה את החדר. היו כמה כורסאות ושולחנות נמוכים, ספל שתייה אחד שנשכח על אחד השולחנות, אבל יותר מכל היו שם ספרים. הקירות היו עמוסים מדפים שרוצפו כריכות עתיקות ומסקרנות. היו ספרים פתוחים על השולחנות, על הכיסאות ואפילו על הרצפה. אם החדר היה נראה קצת פחות מאובק ומתפורר, כנראה שלוטם לא הייתה מתנגדת לשבת שם ולקרוא ספר. משהו אחד היה נראה לה מוזר. היא התקרבה אל אחד המדפים כדי לנסות לראות יותר טוב. כשעברה ספר ועוד ספר היא הבינה מה הבעיה.
"מה זאת השפה הזאת?" לוטם שאלה את מיסי וקיוותה שהפעם תענה לה.
'מה זאת אומרת? את לא מצליחה לקרוא?' מיסי הופתעה.
"בחיים לא ראיתי אותיות כאלו," לוטם אמרה. היא המשיכה להסתובב בחדר ולחקור את הסמלים המוזרים. מיסי השמיעה ציוץ קטן של התרגשות כשהגיעו למחלקת הרפואה. לוטם שמעה חריקה רמה שהסיחה את דעתה. היא הסתכלה לכיוון הקיר שממנה הגיעה הרעש. חלק שלם מהקיר זז קדימה ברעש רב. ספר אחד נפל מהמדף העליון ונדחף הצידה על ידי הקיר הנע. היה נדמה ללוטם שהקיר מסתובב סביב ציר מסויים. ממש כמו, כמו דלת!
לוטם הלכה לכיוון דלת הסתרים. מצדה השני היה מעבר אפלולי עם מדרגות אבן גסות שהובילו מעלה. היא התלבטה.
"תלכי!" גיא קרא אליה מפתח החדר.
"אבל איך אני אדע מה יש בצד השני?" לוטם עוד היססה.
"את לא יכולה לדעת, אבל זה חלק מהמשחק," גיא אמר. "אנחנו חייבים לשחק כדי לצאת מפה."
בחוסר רצון, לוטם הסכימה איתו, "בסדר. אני אעשה את זה."
מייד נהיה לה קר כשהיא נכנסה למעבר. לוטם טיפסה במדרגות בנשימות רועדות עד שהגיעה לסופן. במרחק כמה מטרים מולה הייתה דלת אבן. לוטם התקרבה אל הדלת, היא לא ראתה אף ידית. היא ניסתה לדחוף את הדלת אבל ללא הועיל. פתאום נשמעה דפיקה עמומה והדלת החלה להיפתח מעצמה.
"מה לעזאזל?"
תגובות (0)